היא ראתה איך מורידים אותו למטה, ולא יכלה להסתכל. היא בכתה כי
היא הרגישה שהיא חייבת לבכות, אבל היא לא הרגישה כלום.
היא ידעה שהיא אשמה, אבל היא כבר לא יכלה לעשות כלום. היא ידעה
שאם היא תבכה, זה לא יחזיר אותו, אבל למי אכפת, לה זה עוזר.
היא לא ידעה איך זה עוזר, אולי להשתחרר מרגשות האשמה הרבים
שהיו לה, אבל אולי לא. אולי היא סתם בכתה, כדי לבכות.
הרבי כבר סיים את הקדיש וכולם חיבקו אותה. מרוב לחיצות ידיים
היד שלה כבר כאבה, ואם הם לא היו בבית- קברות, היה אפשר לחשוב
שהם באיזו חתונה, או ארוע כלשהו.
כולם הקיפו אותה עכשיו. היא הרגישה שהיא נחנקת. היא התחילה
להשתעל, לעשות סימנים עם הידיים, שיעזבו אותה, שיניחו לה. אולי
בעצם רצתה שיעזרו לה.
ואז היא הרגישה חבטה ופקחה את העניים. היא לא הבינה לאן נעלמו
כל האנשים שהיו סביבה וגרמו לה לחנק כזה. היא הסתכלה מסביב
וראתה שהיא עדיין בחדרה האהוב. ואז היא הבינה שזה היה חלום.
כן, היא שוב חלמה עליו. היא שמה לב שהיא בוכה. היא לא הבינה
למה, היא בדרך- כלל לא היתה הטיפוס הבוכה. נכון, היא היתה
בדיכאון לפעמים, אבל עבר הרבה זמן מאז שהיא בכתה בפעם האחרונה.

אפילו אתמול, כששחזרה בחלומה, כמעט כרגיל, את היום הנורא ההוא,
היא לא בכתה.
ועכשיו כן. הדמעות פשוט זרמו מעניה. היא הביטה בתמונתו שהיתה
על השידה ליד המיטה שלה. הוא היה עדיין במדים, בשבת האחרונה
שלו בבית. היא לא האמינה אז, כשצילמה אותו, שזאת תהיה התמונה
האחרונה. שזה יהיה היום האחרון שלהם יחד. שהם לא ייפגשו יותר.

כל- כך הרבה דברים היו לה להגיד לו, ולא היה לה איך. רק כשהיתה
באה לבית- הקברות הריק בדרך- כלל היא היתה שופכת בפניו את
ליבה, בתקווה שהוא שומע אותה, היכן שהוא לא נמצא עכשיו.
היא היתה מתנצלת על היחס שלהם, של כולם. על היחס המשפיל,
הצחוקים בהפסקות. הדחיפות, הגניבות. היא התנצלה בשמם, אבל היא
ידעה שספק אם הם חושבים על זה.
אז אין ספק שזה מה שהוא עשה. הרי הם לא השתנו אפילו בצבא.
המשיכו ככה. תמיד הוא היה הכבשה השחורה. היה המושא לצחוק בין
החברה בהפסקות.
כשהם שמעו את היריות מחדרו חשבו שמדובר במחבלים. סרקו את כל
המחנה, עד שמצאו את גופתו מוטלת שם, ורובה ה- m16 שלו מוטל
לידו, ריק מכדורים.
היא הבינה שהוא ברח, ברח מהחיים. ברח מהקשיים. ברח מכל אלו
שצוחקים עליו, על מה שהוא.
'רוסי הומו' היו קוראים לו בהפסקות. היא זכרה זאת היטב. למרות
שספק רב היה אם בכלל היה הומו, והם לא ידעו אפילו מה היתה העדה
האמיתית שלו.
היא נפרדה ממנו בלחץ חברתי גדול שהופעל עליה. היא שלחה לו
מכתב, ואמרה לו שהיא לא עומדת בלחץ.
'מה את חברה של ההומו הזה' אמרו לה. אבל היא ידעה שהוא לא
הומו.
לפחות היא קיוותה, כי היא לא רצתה להיות בסך- הכל סיפור כיסוי.
היא אהבה אותו, ולמרות שהוא איננו, היא אהבה אותו עוד יותר,
משאהבה אותו כשהיה בין החיים.
היא שכבה במיטה עוד שעה ארוכה ואחר- כך קמה לעבודה.
לא משהו רציני, מעצבת אופנה באיזו חברה גדולה. בחיים היא לא
חשבה להיות משהו גדול.
אבל היא זכתה לסיים את הצבא בהצטיינות, והוא- הוא מתקרר לו
בקבר, מתהפך בקברו כל פעם ששומעים את השם שלו בהזכר רע, חושב
שאפילו במותו עוד אומרים עליו דברים רעים. אבל הוא יודע שזו לא
היא, הוא יודע.
היא ידעה שהוא יודע, אחרת למה חלמה עליו כל לילה?
לפחות היתה לה תקווה.