שוב חזרנו מהמסיבה. רוצה לכתוב, רוצה לשפוך, אין תמיד מה.
הכל עובר בתוך אותם הצינורות. אתם קוראים להם ורידים  - אני
קוראת להם חיים.
מילים זורמות נשפכות חסרות משמעות ללא רצף הגיוני כלשהו.
לוגיקה. הכל מסתכם בלוגיקה.
ואם הייתה לי אמונה כלשהי בטיפת הפרטיות שעוד אולי מגיעה לי,
הטקסט הזה היה נשמר.
והכל נשפך. זורם. מהראש לידיים למקלדת לכתבן. פתאום מופיעות
מילים. כמו קוסם ששולף שפן. כמו אריק איינשטיין שכבר מזמן לא
שר לי שיר חדש.
וכבר אפילו לעשן אין לי כוח. גם לערוך טקסטים אף-פעם אין לי
כוח. אולי בגלל זה הם נאבדים. אולי לא.
רצף. רצף. רצפים. עוגות מוקפצות. לוגיקה. הכל מתערבב.
יום אחד
הצבע האדום
פגש ברחוב
את הצבע הכחול
אמר האחד
בואו נתגלגל
ומי שנופל נופל
נופלים נופלים. אף אחד לא שר על הכאב שבנפילה. האח להתמזגות!
יצרנו צבע חדש! הרגנו שני צבעים! האח! הידד!
אין פה היגיון. יש רק אפר על המקלדת. אין לי מה לכתוב. אבל אני
לא יכולה להפסיק.
לפרסם? לא לפרסם? תהיה תגובה? למי אכפת? לי! אני לא רוצה שיהיה
לי אכפת. אבל אכפת לי. מאוד.
ופתאום נזכרתי שהטקסט הזה התחיל בך. בנו. חזרנו מהמסיבה. איך
יכולתי לשכוח? כנראה שהייתי שקועה בצבעים שמתערבבים.
רציתי. כל כך הרבה זמן רציתי אותך. עוד כשהיית שלי. גם אחרי
זה. ישבת שם איפשהו, חזק חזק. אולי זה מה שחסר לי, אולי אין מי
שיושב.
אבל יש. אני לא רוצה שתהיה, אבל יש.
וזה לא מרגיש לי לא בסדר.
זה לא מרגיש לי רע.
זה כל-כך טבעי.
ואם היא תרצה? ואם אני ארצה? את תתני לי? את תרשי לי?
הרי את לא רוצה להגביל אותי. אבל את גם לא רוצה שאני אהיה עם
בנות אחרות. לכי תיישבי את הסתירה הפנימית הזו.
אז אני לא נותנת לך. אפשר להגיד שזה בשביל לחסוך ממך את
ההתחבטות, אבל באותה מידה אפשר להגיד שהשמש כחולה.
אז אני פחדנית, אז מה? אז היא הפכה אותי לפרנואידית, אז? זה
הרי אפילו לא נכון. אף אחד לא הצמיד לי אקדח לראש.
אני בחרתי.
אני העדפתי.
ועכשיו אפשר להטיל עליה את האחריות.
את מאשימה אותה. את רואה בה את ההיא. חלק מזה נכון, הרוב לא.
עכשיו אני כבר יודעת שזה לא יתפרסם.