פרק ראשון מחמש.

בהתחלה לא היה כאן יותר מדי, אבל מה שכן היה, היה מאד יפה.
אלוהים הראו לי פעם את השקופיות. הם קראו לזה: "תוהו ובוהו"

מנדלר ישב בבר המסריח. הוא ישב שם כי הוא חיכה למישהו. הוא לא
אהב לשבת במקום הזה, או בכל מני מקומות דומים. לצערו הרב, הוא
כבר ראה מקומות כאלה יותר מדי פעמים. זה אף פעם לא השתנה.
הלכלוך על הרצפה, הצוות המטונף והמוזנח, הרגשת האובדן והדיכאון
שהמקום מעניק לשוכנים בו. אבל, לצערו הרב, אף אחד לא שאל אותו
אם הוא מעוניין להיות שם. אז הוא היה שם, מהרהר איך תעבור
הפגישה השנתית עם וויליאם.

מנדלר ידע שיש לו בערך רבע שעה להעביר עד שוויליאם יכנס למקום
ולכן הוא העביר את הזמן כמיטב המסורת האנושית והזמין כוס
מטונפת ובתוכה שיכר חמים. דקה מאוחר יותר הוא החזיק בידו את מה
שהזמין. כוס מטונפת כל כך שכמעט ואי אפשר לזהות את החומר ממנו
נעשתה הכוס. מנדלר החווה בידו והכוס פתאום הייתה נקיה.
אח, הוא נאנח לעצמו, למה לא יכולתי להיות איזה מלאך שרף או
מלאך מקהלה? למה אני צריך את כל השטויות האלה? בן אדם צעיר מת
ומגיע לגן עדן. מה הוא רוצה לעשות? הוא רוצה לזיין חמישים
בתולות! הוא רוצה לעשן חשיש עד שיצא לו עשן מהאוזניים! הוא
רוצה לשתות כל כך הרבה עד שהוא יוכל להשתין אגם של אלכוהול
נקי!
אבל מנדלר? מנדלר הגיע לגן-עדן ומיד מתחיל לצרוח על כל
הממונים: "אני רוצה לחזור, אני לא צריך חמישים בתולות, אני לא
שותה..." הוא לא יכול להאשים אף אחד חוץ מאת עצמו. מי רוצה
לבלות את הנצח עם גוויה שלא שותה, לא מזיינת, לא מעשנת ולא
מהמרת? אז ברור שהם העיפו אותו משם. נתנו לו את התפקיד הכי
מרוחק שרק מצאו. מלאך שומר! בעע!!!

מנדלר הרים בהיסח דעת את הכוס ולגם לגימה עמוקה של אויר. כנראה
שהוא סיים את הכוס בזמן שהיה שקוע בהרהורים. בדיקה קטנה מסביב
לבר מבטיחה שאף אחד לא מסתכל עליו וכמו כן מזכירה לו שהוא שכח
לבדוק את הבר כשניקה את הכוס, מקודם. במחווה קטנה של היד הכוס
מתמלאת בשנית. נשארו שבע דקות עד שוויליאם יגיע ואז יקבע
גורלו. אם הוא לא יאמר את הדברים הנכונים, או, נכון יותר, יאמר
את הדברים הלא נכונים, הוא יסיים את שהותו בחיים אלה.
התפקיד של מנדלר היה קשה מאד. כל אדם שהיה תחת חסותו, עבר
ביקורת שנתית. בביקורת מנדלר היה מופיע בדמות שהיה בוחר האדם
על פי תת המודע שלו. מנדלר היה פוצח בשיחה ארוכה עם האדם ובוחן
אותו. היו בדיקות רבות שאותן העביר מנדלר לנבדק. רובן קשורות
לאינטואיציה האישית של מנדלר, אבל חלקן היו בדיקות כמותיות.
גלי מוח, קצב דפיקות הלב כשהועלה נושא מסוים, שליטה רגשית
וכאלה היו חלק מן הבדיקות. אם הביקורת הייתה עוברת כשורה אזי
האדם לא היה זוכר כלום והיה ממשיך את חייו כרגיל.
אבל הסיבה העיקרית לכך שהעבודה הייתה קשה, הייתה שאם הרע מכל
קרה והאדם לא היה עובר את הביקורת, מנדלר עצמו היה צריך לקחת
אותו. לוקי, מלאך המוות, עשה רק אירועים המוניים בימים אלה
ובעל-זבוב עשה רק מקרים יוצאי דופן. לדוגמא, הזכיר לעצמו
מנדלר: מצדה היא אחת מהעבודות שלוקי הכי גאה בהן ואילו
בעל-זבוב הכי אהב את העבודה עם יוליוס קיסר. מנדלר לא סבל אף
אחד מהם. הוא ידע שהוא מלאך ולא אמור לשנוא אף אחד, אבל איך
אפשר שלא לשנוא מישהו שחושב שהתאבדות המונית היא עבודה שניתן
להתגאות בה, או, לחילופין, מישהו שמתגאה במעשה בגידה מבחיל.
בגלל זה, הוא חשב, כולם שונאים יהודים.

עוד דקה וויליאם יגיע ומנדלר מתחיל להתרגש. לרוב אין למנדלר
בעיה עם הפגישות השנתיות. אבל במשך הזמן הוא התחיל להתרגל
לוויליאם עד כדי אהבה. אם וויליאם לא יספק את הסחורה, למנדלר
לא תהיה ברירה והוא יהיה חייב לקחת אותו. את הגבר שהוא אוהב.

אור בהיר בחדר האפלולי יחד עם משב רוח פתאומי, רמזו למנדלר
שוויליאם הגיע. הוא הרים את עיניו מן הכוס המלאה למחצה וראה את
וויליאם עומד בפתח הבר. הוא כמעט ולא השתנה במשך השנה האחרונה.
הוא עדיין לבש את המגפיים השחורים הבלויים שלו, שעכשיו היו
בלויים אפילו יותר. מכנסיים חומות מאובקות מהדרך, ווסט אפור
ישן ומתחתיו חולצה חומה בהירה. מעל הכל לבש וויליאם מעיל ארוך
שהיה פעם שחור אך מזמן איבד כל זכר לצבע הזה ועכשיו היה בצבע
אפור משופשף עם כתמים בהירים יותר. שער שחור היה פזור מעבר
לכתפיו והוא לא התגלח מספר ימים, כפי שהעידו הזיפים השחורים
שכיסו את פניו הנאות. כובע הבד רחב השוליים, היה הפריט היחיד
החדש שהיה על וויליאם.

בצעד נינוח ניגש וויליאם אל הבר הארוך, ביקש ויסקי כפול ופנה
לשבת ליד השולחן של מנדלר. מנדלר החווה בידו תנועה מוזרה.
כשסיים הוא פנה אל וויליאם:" אתה יודע מי אני?" " כן סניור
מנואל" השיב וויליאם " אתה האדון שמבצע את הסקר לפורטוגל בנוגע
לסיבות המוות באזור." מנדלר אף פעם לא ידע מי הוא עומד להיות
בפגישה עם אחד מבני האדם שלו. הם תמיד החליטו ברגע הראשון של
המפגש מי הוא יהיה." טוב מאד" אמר מנואל-מנדלר," בוא ונתחיל
בסקר, סניור וויליאם. כמה אנשים במושבה מתו בשנה האחרונה?"
לאחר דקת דומיה ומבט מהורהר, ענה וויליאם שארבע נפטרו בשנה
האחרונה.
בסיפוק הבחין מנדלר בהבעת הצער שעל פניו המרוחקות של וויליאם.
הבעה שאמרה, כמו בספר הפרוש על פניו, שוויליאם התאבל על
המתים." טיפשים", הוסיף פתאום וויליאם. מנדלר הזדעזע. "מה
כוונתך בטיפשים" שאל וויליאם בחשש קל. הוא לא ציפה לזלזול הזה
מצידו של וויליאם." שמע, זה פשוט מאד. ישנה דרך פשוטה מאד
לחיות לנצח" פתאום מנדלר שם לב לכך שהמבט המרוחק שהיה אמור
להיות על פניו של וויליאם, נעלם וויליאם הביט במנדלר כאילו
שהוא רואה אותו באמת. לא את ההגנה. לא את הסוקר מטעם פורטוגל,
אלה את מנדלר עצמו." ואתה" הוסיף וויליאם," בתור מלאך, אמור
לדעת זאת". "א-אתה י-י-יכול  ל-ל-לראות או-או-אותי?!" "כמובן"
אמר וויליאם בנינוחות," וכי למה לא? בכל אופן" המשיך וויליאם,
תוך התעלמות מוחלטת ממבט התדהמה שהיה פרוש על פניו של
מנדלר,"האדם הראשון קיבל מהאל הכל יכול זכות בחירה, בחירה על
גופו ועל נפשו. אני בוחר שלא למות ואתה" הוא כיוון אצבע מאשימה
כלפי מנדלר "ההוכחה שלי לכך שאני צודק." מנדלר ישב בשקט, מנסה
לעכל את מה שהוא שמע כרגע. אדם. אדם רגיל לחלוטין, הצליח לשבור
את ההגנות של מלאך שומר. ולא סתם מלאך שומר, אלה המלאך השומר
שלו!  ולא רק זה, אלה שהוא גם הסיק את המסקנה הנכונה, היחידה,
המתבקשת.

"טוב, אם סיימנו עם הסקר שלך" אמר וויליאם בגיחוך קל, "אני
אזוז עכשיו. יש לי דברים רבים לעשות עכשיו כשחיי נצח עומדים
מולי" וויליאם קם ופנה ללכת. "רגע" צעק מנדלר, "רגע..."
וויליאם חזר לשולחן. "אמממ... וויליאם... מה אתה עומד לעשות
עכשיו?" "מי יודע. מה שאני כן יודע, זה שיש לי נצח לברר". "עוד
חמישים שנה" אמר מנדלר," בשנת 1900 לספירת הנוצרים, בעשרים
לחודש אוגוסטוס. אוגוסט, נפגש כאן. במקום הזה. אני רוצה שנשמור
על קשר..." חיוך קטן הופיע על פניו של וויליאם, אבל נעלם מהר
כל כך שמנדלר לא היה בטוח אם הוא בכלל היה שם. "בסדר גמור",
ענה וויליאם "עוד חמישים שנה, כאן" ובמילים אלה הוא פנה בשנית
ויצא מהבר.

מנדלר לגם את כוסו בלגימה אחת, הרים את מבטו השמיימה ולחש
לחישה חרישית שאף אחד על כדור הארץ שמע: "אלוהים אדירים, מה
קרה כאן?"