לילה ראשון

העבודה עולה על גדותיה, הכל נטרף בסחרחרה מטורפת של עיסוקים
שעוקבים אחד את השני. שום דבר לא מתכנס. הכל רק שואף יותר
ויותר לכאוס שאליו שואף בצורה גלובלית העולם. נדמה ששום דבר לא
יהיה טוב יותר לעולם.

ואז צלצול טלפון

העבודה שוקטת. הכל צולל אל תוך כחול נעים וצף תחת שמש נעימה.
תוך ארבע השעות שנותרות לעבודה, החתיכות של הפאזל שטות אט אט
למקומן. רבע שעה לפני שאני צריכה לצאת, הכל נמצא במקום.

מסיבת פורים מוקדמת בכל המובנים. המון אנשים לא מוכרים, מוזיקה
פופולארית ובדיחות פנימיות. אנחנו מרחפים בין אנשים ואתה זורק
מילות שלום. אנחנו לא ביחד בכל המובנים. אבל היי, אף אחד לא
מסוגל לשים לזה לב.

נגיעות חטופות בתוך קבוצה של זרים, מעבירות בעורי זרמים
ירקרקים של חשמל מרצד. המגע שלך הוא רק שלך. אף אחד לא מסוגל
לגעת כמוך. המגע שלך הוא רק שלך, נפש פוליגמית שלי, שרואה במין
את האומנות שבו ומאדירה את קדושתו.

בתוך המכונית, בדרך הביתה, הכל הופך להיות חטוף פחות ומקבל את
הפרספקטיבה האיטית שאני כל כך אוהבת. אף אחד מאתנו לא ממהר כי
שנינו יודעים שהכל הולך להיות נפלא. שני אומנים של אהבה
שהולכים לצייר ביחד יצירת מופת.

התנועות כל כך רגועות. כמעט בלתי נראות. ואז במעלית אתה נצמד
אליי ושנינו פולטים את האנחה הראשונה מני רבות שעוד יבואו. כוס
תה, חיבוק, ישיבה של כמה דקות מול המחשב, הרגליים שלי על שלך
וטוב לי.

כל אחד שולח ידים ומנגן על מיתרי הנפש של השני במיומנות שכאילו
נבנתה שנים. אתה שפורט על נפשות אהובות כאילו היו נבל עתיק.
אני שסוחטת ממיתירי היקרים לי את הצלילים היפים ביותר.

אנחנו עושים את הכל הכי לאט שאפשר. ליקוקים עדינים לאורך
הצוואר. נגיעות רכות מעל קו המותן. התמונה בהירה ובתולית כל
כך. אני נוגעת בכל פניך, תו אחרי תו. אתה מרחף מעל שלי כאילו
היית ציפור מדרימה.

ואז הקרבה מגיעה בגל הראשון. נשיקה עמוקה שמותירה אותנו
עתוקים. אתה מאגף אותי מימין ומשאיר אותי חשופה. תוקף ישירות
את כל נקודות התורפה. איך אני יכולה להתנגד? חודר לתוכי
באצבעותיך. המיתרים מפיקים את הצלילים הכי גבוהים שיכלו להפיק
בכלל. שתי דקות ואני למטה. אבל הכל רק מתחיל. זה היה בסך הכל
צלצול הפתיחה. הקרב עוד צעיר והתוצאה אינה ידועה לאיש.

אני חושפת את גופך חתיכה אחרי חתיכה. עכשיו אתה שלי, אהוב יקר,
אהוב יקר שלי, לפחות להיום. זקפתך העצומה מחייכת אליי ואני
מחכחת את גופי בה בעודך לבוש עדיין בתחתונים. אתה נאנח מעוצמת
החשמל שזורם בכל העצבים. ואני, אני רק מפשיטה אותך עד הסוף
ומציפה אותך למחוזות נפלאים.

אנחנו מתחילים להתערבב. העונג זורם מצד לצד. מטלטל. ועדיין,
לאף אחד אין מחלת ים. אנחנו נאחזים בדפנות ומושכים את המפרשים
מעלה ומעלה. אתה חודר לתוכי ואני מרגישה את הקצה שלך מדגדג לי
את הבטן מבפנים. כל כך טוב להיות נחדרת על ידך. אנחנו נעים
בקצב מושלם ביחד. ושוב ממשיכים. אני מענגת אותך. אתה אותי. אני
אותך. ביחד. קצת מים. שוב יחד. הזמן מאבד את משמעותו. הכל נמדד
ביחס אלינו.

"אני רוצה לזיין אותך עוד קצת". איזה משפט נפלא. אני רוצה. אני
כל כך אוהבת אנשים שרוצים. מה אני לעומת תשוקתו של אדם אהוב,
מלבד הכלי לסיפוק התשוקות האלה.

אתה מזיין אותי עוד קצת, עוד הרבה, עוד אינסוף. אני נגמרת שוב
ושוב. הייתי רוצה שתגמור על כולי, אני לוחשת לך, בשקט אך
בכנות. לשניה אחת, אתה נראה קצת מופתע, ואז מבין שאנחנו פשוט
לוקחים את האומנות למקומות חדשים.

אתה גומר על כולי ואני מרגישה את החום מתפשט מבחוץ פנימה ופוגש
בחום שמתפשט מבפנים כלפי חוץ.

אתה לוקח מגבת קרה מהמרפסת ומנקה אותי טוב טוב. אני מנקה אותך.
סקס נטול בדסמ, אהבה נטולת מעצורים או דעות קדומות. אפילו
האינסטינקט שלי לנשוך לא התעורר אף פעם אחת. אתה מזכיר לי מה
הוא יופי, מה היא ילדות, מה היא כנות ומה היא זרימה. אני
מרגישה גדולה יותר, מאירה יותר, קורנת יותר.

אני חושבת על כמה דברים עצובים, לפחות ככה אני זוכרת. אבל זה
באמת לא משנה, כי אנחנו נרדמים אל תוך לילה של שינה שקטה ויפה.
אחד ליד השני. אני מתעוררת מצלצול השעון לפניך אבל עוצמת
עיניים כדי שתוכל להעיר אותי בעצמך.

אין כל תחושת זרות. ככה אני אוהבת את זה. אנחנו מתלבשים, שוב
באותם מדים ונוסעים, באותו האוטובוס, לבסיסים שונים.

לפני שאתה יוצא מהאוטובוס, אני נושקת לך על הלחי, ומשאירה שם
קצת שפתון. מתנצלת ומנסה להוריד.

אתה יורד מהאוטובוס, ובזמן שאני מפליגה הלאה, אני רואה אותך
משפשף את הלחי -
ומחייך.