הקפה מחמם את ידי והאדים שלו מפעפעים את המוח שלי, מעירים
אותו.
כשאני עוצם את העיניים אני יכול להרגיש ממש את המוזה טופחת לי
על הכתף, לוחשת לי באוזן.
מה היא לוחשת ? אני לא כל כך שומע, תתקרבי אליי.
"... עלעליך רכים", יופי, זה נשמע טוב. עלעליך רכים מה?
תמשיכי! אל תעצרי! "נופלים" לא! למחוק את זה, "נושרים" כן זהו!
זו המילה.


-"ממי! תגביר את הטלוויזיה"
-"לא עכשיו קרן, אני עובד !"

הרסה לי את הריכוז. איפה הייתי? אה כן , העלים

-"אבל ממי! אתה יודע שזה התוכנית שאני הכי אוהבת!"
-"איזה תוכנית?!"
-"כוכב נולד! נו באמת, אתה לא זוכר ?"
-"מותק, העונה לא נגמרה?"

היא לא רואה שאני עובד?!

-"נגמרה... אבל עכשיו היא מתחילה מחדש- זה ספשייל האודישנים,
אני לא רוצה להפסיד!"
-"קרן, באמת, אני באמצע משהו חשוב!"
-"מה חשוב? תראה לי..."

חטפה לי מהיד. אני שונא שעושים את זה.

-"זה עוד לא גמור"  זה תמיד מביך אותי,
"אולי תחזירי לי את זה?" עכשיו כבר ממש התחננתי.
-"בסדר, אבל רואים כוכב נולד!"
-"את חייבת לראות את התוכנית הנוראית הזאת?"
-"תוכנית נוראית?! אתה יודע שזו התוכנית הכי אהובה עליי. רק
בגלל שאתה לא אוהב אותה לא אומר שהיא גרועה! לא לכולם יש את
הטעם האנין שלך, מותק"

אני שונא את ההערות הציניות האלה. עכשיו הקפה כבר התקרר, והלכה
המוזה. שונא את הריאליטי !

-"טוב שיהיה, גם ככה ביאסת אותי כבר"
-"אל תהיה כזה, שמול. זה סוג של ציניות שאני לא אוהבת"
-"טוב, בואי נראה כבר, אני מבטיח להיות ילד טוב"

אני שמוליק וייס. שם קצת מיושן, אבל כאלה ההורים שלי. הם רצו
שלבן שלהם יהיה שם של צבר אמיתי לא מאיר וגולדה כמו שהם היו -"
מאיר וגולדה וייס- זוג פולנים מקצועיים".
מה זה מקצועיים? הם המציאו את המקצוע הזה- הורים פולנים. עוד
כשהייתי ילד היו אומרים לי "שמולינ'קה, אנחנו לא נגיד לך מה
לעשות בחיים שלך, אבל אתה מוכשר בכל דבר שתרצה, במיוחד בכינור!
אתה תהיה כמו פרלמן!". אבל אני הייתי תמיד עצלן מידי בשביל
להתאמן שעות בכלי הזה, או בכל כלי אחר שלמדתי לנגן עליו. או
אולי זו לא הייתה עצלנות אלא פשוט לא התחברתי לרצון הזה לנגן.

לא , בהחלט לא התחברתי לזה, אבל בסופו של דבר אני בחור יצירתי.
הכתיבה היא הכול בשבילי, טוב כמעט הכול.
יש כמובן את קרן.
את קרן אני מכיר מהאוניברסיטה.
תארו לכם את השיח שעומד באמצע המדבר, עליו יבשים או לא קיימים,
ענפיו אפורים-חומים, קומתו שחוחה.
לא , בעצם נסו לתאר לעצמכם את עוף הדודו האחרון בניו-זילנד.
יצור מכוער, שמן , גמלוני, מקור ארוך וחסר תוחלת, כנפיים קטנות
שלא עובדות, והוא יודע שהוא לבד בעולם ואין לו ולו נפש אחת
לבלות אתה את שארית קיומו המשמים.
כל כך בודד וחסר תקווה. כך אני הייתי עד שפגשתי את קרן.
החיוך שלה העביר בי כזו צמרמורת בפעם הראשונה שראיתי אותו עד
שבכלל לא שמעתי על מה היא מדברת.
רק כשהיא אמרה בפעם השלישית , עכשיו כבר במין מבט נבוך קצת
"אפשר לשבת כאן?" התעשתי והזזתי את התיק שלי שהיה על המושב.
אני מניח שמשהו בי הקסים אותה. היא חייכה אליי במשך כל השיעור
ואפילו צחקה מההערות הציניות שלי. אחרי השיעור כשישבנו לקפה
אזרתי אומץ להזמין אותה למסעדה והשאר זה כבר היסטוריה.
אני וקרן ביחד כבר שלוש שנים, אבל לאחרונה משהו השתנה.
אני לא יודע מה זה היה.
בעצם אני כן יודע. זה היה הריאליטי. הריאליטי הרס לנו את
החיים. הכל התחיל עם "כוכב נולד". בגמר הראשון אי אפשר היה
ללכת אצלנו בדירה. חשבתי שזה קטע חולף, שזה שיגעון זמני, ואז
הגיע פרוייקט Y. החיים שלנו התמלאו בכל מיני יצורים חסרי בושה
ועכבות. היא התחילה להיכנס לצ'אטים  של התוכנית, לדבר עם חברות
שלה בטלפון על התוכנית, לקרוא בעיתון רכילות על התוכנית.
התוכנית, התוכנית, התוכנית.
שידורים ישירים, שידורים חוזרים, שידורים מאוחרים, לקטים
מיוחדים, גרסאות מצונזרות, גרסאות מתורגמות. כל זה בשביל חבורה
של טמבלים שרבים על מי לא שטף כלים. ניסיתי להסביר לה שאפשר גם
לשדר את הריבים שלנו על מי לא שטף כלים באותה מידה אבל היא
אמרה לי "ממי, אתה יכול לעשות במקומי היום?" ואפילו לא הסתובבה
מהמסך.
הייאוש מתגבר עליי, חונק לי את ההשראה, מדכא אותי כל השבוע
והשיא הוא ביום השידור. הפכתי להיות הפרסומות שבין חצי הגמר
לפלוצים בברכה. אני לא יכול יותר. אני יושב מול המקלדת מנסה
לרשום דיאלוג של שתי חברות שמדברות על הא ודא ויוצא לי "זה לא
שאני שרמוטה, אבל אני לא מבינה אותו, הוא לא רוצה להזדיין?!".
זה משתלט לי על כל המחשבות.
היום אחרי "ספשייל האודישנים" אני עושה את זה. אני שם לזה סוף,
אני יוצא למלחמה בדמויות הנייר המגוחכות האלה, בטמבלים האלה
שזוכים לתהילה בין רגע בזכות זה שהם מוכנים להיות גלדיאטורים
בזירה של כל המדינה.

"מאמי, אתה עושה קפה?"
חס וחלילה שאת תקומי.
"לא בא לי כל כך"
"נו, מאמי ... בשבילי?"
"אולי תקומי את?"
"אבל אני באמצע"
"אבל עכשיו פרסומות"
"נו מאמי... אל תהיה כזה"

קיבינימט, אני לא יכול יותר עם הניג'וס הזה. אני חייב לעשות
משהו.

"יו מאמי, תודה על הקפה. למה אתה לובש מעיל? לאן אתה הולך?"
"אני חייב לזוז מותק"
"לאן לזוז?"
"אני... זה משהו שכבר הרבה זמן אני רוצה לעשות"
"מה אתה כל כך רציני שמול? לא מתאים לך"
"כן, אני כבר לא יכול לשתוק..."
"או, נגמרו הפרסומות. מאמי , תביא בדרך חלב, נגמר לנו , טוב?"

שלחה לי נשיקה באוויר ושכחה ממני. די! נמאס לי.

יצאתי לכביש הראשי, עצרתי מונית שירות לתל אביב. בצומת "שפיים"
ירדתי. התחלתי ללכת ברגל בתעלה המוזרה הזאת. קצת מפחיד שם
בחושך. עברתי את התעלה והגעתי לכביש שמוליך לקיבוצי השרון.
התחלתי ללכת עליו כשאני מנסה לעצור טרמפים תוך כדי. אף אחד לא
עצר. כמה שעות הלכתי כך. הייתי מסריח כבר, ורגליי כאבו. הגעתי
לבסוף למושב שחיפשתי. התחלתי ללכת דרך השדות , מסביב לגבולות
היישוב.

הגדר הייתה גבוהה, גבוהה מאוד, ונורא חלקה. אבל הצלחתי לטפס,
היה שם איזה ברוש קרוב שהצלחתי להיתפס בו. נפלתי לתוך החצר
שלהם, ישר על הקפיץ קפוץ הענק שזרוק שם. זה הצחיק אותי מאוד-
אני על קפיץ קפוץ ענקי בצורת נמר, מרוח כמו זבוב על שמשה.
אחרי שהתאוששתי ראיתי את זאתי הבלונדה ואת זה עם התלתלים
יושבים בין השיחים מולי, חצי ערומים, מסתכלים עליי במבט מוזר
כזה.
"אתה שתול של ההפקה?"
אמרה לי הבלונדה עם המבטא המצחיק שלה. המתולתל היה קצת יותר
ממוקד "איזה הפקה, מה את סתומה?! הוא הרגע נחת מעבר לגדר!"
אני לא יכולתי להפסיק לצחוק.
הבלונדה התעצבנה "מה אתה צוחק יא מעפאן?! ואתה תסתום אלעד! לא
מקובל עליי שאתה מדבר בלי פקודה!"
"מותק! אנחנו לא לפני המצלמות פה... לא מפחד ממך! "
"כן?! נראה למי יהיו יבלות אחרי זה..."
ראיתי שהם עסוקים מידי, אז החלטתי לגשת למלאכה שבשבילה הגעתי
לכאן.
עקפתי את הבריכה, נכנסתי דרך המרפסת ומצאתי עוד שלושה בסלון,
מעוכים על הספות- אחד מהם אוחז גיטרה ופורט משהו לא ברור.
עוד לפני שהם הספיקו להגיד משהו רצתי לקיר השחור שדרכו מצלמים
וצעקתי:
"קרן ממוש! אני מפורסם! סוף-סוף גם אני מפורסם!"