אני זוכר כעת.
אני זוכר כיצד
כיצד איבדתי את העוצמה.
אי אפשר לקחת מאדם את עוצמתו!
הוא צריך לוותר עליה מרצונו.
עשיתי דבר
שאני לא גאה בו כלל.
ניצחתי
ניצחתי בדו קרב
שערכתי מול נשמה ארורה.
נשמה אומללה ואבודה
ניסיתי לעזור לה בתחילה.
היא ביקשה עזרה
ואני הושטתי את ידי
ואז לפתע היא ירקה לתוכה
והדפה אותה מעל פניה
"מדוע?" שאלתי
"מכיוון שאיש מעולם קודם לכן לא הושיט לי את ידו לעזרה
יש לך אינטרס סמוי בוודאי!
אני לא רוצה שתעזור לי - אני רוצה שתפגע בי!"
"אבל אני רוצה לעזור לך, אני אוהב לעזור, זה תפקידי - לעזור!"
"לא! אנא, פגע בי! זה מגיע לי! אם תפגע בי - זה יעזור לי."
סירבתי.
מי איש שפוי בדעתו ולא יסרב?
וככל שסירבתי יותר,
כך יותר היא הפצירה בי,
כך יותר היא פגעה בי.
מי שפוי דיו להישאר?
הלכתי.
היא בכתה: "אמרתי לך, שתפגע בי..."
חזרתי.
הכל התחיל מההתחלה,
חזק יותר, אכזרי יותר.
ולבסוף שוב פגעתי בה.
ואני מצטער על כך
כפי שלא הצטערתי על דבר מעודי
זו הייתה טעות
הייתי צריך להיות חזק יותר, לסרב
הייתי צריך לוותר
להתעקש ללכת בדרכי
לא בדרכך
היה זה הרגע בו החלטתי,
שגם אם ייסלח לי אי פעם
אני, קרוב לודאי, לעולם לא אסלח לעצמי
היה זה הרגע - בו החלטתי
לא לנצח עוד
איש
לעולם
ומאותו היום
נחלתי רק תבוסה.
גם זו הייתה החלטה מטופשת
מלכודת שנפלתי בה בדרכי
אני מבטל אותן
את השניה
את הראשונה
את כולן
מתיר את הסבך
ואני חופשי שוב
לנוע כנמר באפלה
לרוץ כזאב לאורו של ירח מלא
להקיז דם
כבעבר. |