התישבתי יום אחד מול המחשב
וקלטתי בצער
שכבר כמה חודשים טובים אני עסוק בכל מני דברים
ולא יצא לי לעשות את מה שאני הכי אוהב
את מה שאהבתי מאז ומתמיד
לכתוב

וזה כמו לרכב על אופניים
כשמפסיקים - קשה להתחיל שוב

אני קורא מילים נושנות,
שאינן מתחברות,
כמו ספר שחסרים בו דפים.

ספר ישן, ספר טוב,
יצירת מופת,
של אחד הסופרים הגדולים.

יש עליות,
ויש מורדות,
ויש עלילה מדהימה.

ישנו מסתורין,
וישנו מתח,
וגיבור שאוהב נערה.

הסוף כבר נקבע,
בתסריט שנכתב,
לפי הזמנת הקהל.

יש דמויות משניות,
ויש עלילה מתפתלת בקצב של תוף,
שמכה כמארש מלחמה.

יש משל ונמשל,
כמו סיפור עם,
שסופו חובה בקירבו נס.

ויש רגעים כמו בכל אגדה,
שהקורא בקסם נשבה,
ואף מילה לא מעז לפספס.

אך גדולתו של כל מעשה
טמונה ונסתרת
כחוט תפר דק,

בו כמו בחיים
הגיבור מנצח או נכשל ולא קם,
מת ונטחן לאבק.

אני קורא מילים נושנות,
שאינן מתחברות,
כמו ספר שחסרים בו דפים.

וקיימת תחושה
כה עזה, כה בודדה
שהספר כבר מזמן...

נכתב ופורסם ונמכר
והרי את סופו כולם כבר יודעים
כולם - מלבדי.