ישבתי לבד מול המחשב. ניסיתי להקליד עוד משהו בעל משמעות. היה
לי קשה. הרמתי עוד סיגריה. חמישית בחצי שעה. אני אוהבת נובלס.
הן מרגיעות אותי בשעות שאני מרגישה בודדה. נועם הבטיח לי גראס
מחר. גם לבריחה הזו אני מחכה. קצת לעוף. זה משהו שאף פעם לא
הזיק. לאף אחד. בטח גם לא לי.
אז הקלדתי "נ" רצופה בשורה בוורד. סתם. עוד שיעמומון אחד של
סופשבוע. ואני תקועה ברחמים עצמיים. סתם לבד. סתם סתמי כזה.
אפילו יותר מסתמי.
נזכרתי שאני צריכה לפנות את הדירה בשבוע הבא. בעלת הבית תקעה
לי את הפצצה הזו לפני שבועיים בפרצוף. רציתי לירוק על כולם.
עולם זבל. עולם מרשע. קשה לי.
נועם הגיע. תמיד הוא רצה שנהיה יותר מידידים. ופעם כבר יצאנו
ביחד. ניסינו להיות ידידים. זה לא הלך. אפילו להיות סתם זה לא
הלך. אנחנו אוהבים לדבר, אבל. הדיבור בינינו חזק. הוא מרגיע
אותי. ואני מהאנשים שצריכים כתף באופן תמידי. חברים באופן
תמידי. אני מסוג האנשים האלה שלא משנה מה...רק ישימו אליי לב
ואני אהיה בסדר. לנועם אכפת. לשאר האנשים אני לא בטוחה שאכפת.
לאמיר לא אכפת. הוא מסוג האנשים האלה שכבר העיפו אותי לכלבים
מספר פעמים. מסוג האנשים האלה שבגללם אני תקועה ברחמים עצמיים.
נמאס לי.
את האמת? אם הייתי יכולה, הייתי עפה מכאן בטיל. מתקשרת ומזמינה
חללית לירח. אני נהנית להכנס להזיות האלה. להכנס להזיות מעלה
בי דמעה שאני לא שם. שאני סתם תקועה במקום שלא באמת רוצים אותי
בו. שלא באמת אוהבים אותי בו.
ואני מהאנשים האלה שמתרגשים משטויות. אני מהאנשים האלה שעושים
דרמות מכל דבר. אני עד כדי כך עושה דרמות, שפתחתי בלוג
באינטרנט. ואני לא הכי בעד לחשוף את החיים שלי.
אני כותבת מונולוגים בשביל להרגיע את עצמי. ואני מהאנשים האלה
שצריכים להירגע. לעזאזל...אני באמת צריכה שקט. אני צריכה
לקפוץ.