הכל בא ממקום של טוב.
כשאת צועקת, מקללת, מבקרת -
אני צונחת מטה מטה לתהום בלי התחתית.
בכל פעם שזה קורה, נותרת בלי רצון לחיות ומבטיחה לעצמי
שמעכשיו, אעשה הכל באופן מושלם. אבל מושלם רק מבחוץ. מבפנים
הכל יתפרק.
זה חייב להיות ככה.

ואז אני מתרוממת לאט לאט. בכל פעם מחדש לא מאמינה שזה יכול
לקרות - שאחזור למצב "נורמלי". אבל זה קורה מעצמו, לא בשליטתי.
הגוף שלי בוגד בי ולמרות שאני רוצה רע - הטוב גובר.

כי את לימדת אותי שיש בי טוב לתת.
כי את תמכת בי בכל רגע ורגע - גם כשביקרת, גם כשהשפלת.
כי אני יודעת שאת רוצה שיהיה לי רק טוב.
אני יודעת שהכל בא וחוזר למקום של טוב.