אני יושבת בבית הקפה
אני כותבת שיר
אין בו הומור, אין בו כיף
הוא אפילו לא חמשיר
אני כותבת וכולי לבושה שחור
בלבי אין כלום חוץ מחור
אני כותבת על אותו היום
בו הסתכל הוא בעיניי
אני כותבת על איך
שאמרתי דיי
והוא הסתכל עליי כמו פרה משוגעת
איים את חיי לקחת
עיניי החלו לדמוע ביקשתי שיפסיק
אבל לא הקשיב, לקח לי את התיק
ואז נכנסת בדלת אהובי
ראית מה שהוא עושה לי
הרמת את היד כהכנה לאגרוף
והוא הוציא אקדח ואת ראשי איים לערוף
הורדת את היד בפחד והתחלת להתחנן
אך את האקדח הוא עליי כבר לא כיוון
פתאום נשמעה ירייה, וקולי השתיק בזעקה את הרחוב
שמעה זאת כל העיר ולא רק מי שקרוב
ואתה, אתה עזבת את החיים
הלכת ולא תחזור לעולמים
ואני עדיין בבית הקפה
חושבת על אותו יום נורא שמהראש לא יוצא
ופניך עולות מול עיניי ואני שוב דומעת
על זה שבהם לא אוכל שוב לגעת. |
