הבדידות הזו,
קודחת בראש כמו עכביש ארסי ונבזי, שזוחל לאיטו דרך תעלת האוזן
להטיל ביצים בירכתי המוח הנגוע. למה אלוהים? למה? למה תמיד
שואלים דווקא אותך? אלוהים לא אשם בצרות הקטנות והקטנוניות,
ולא אשם בקטסטרופות ההיסטוריות, הוא זכאי יותר מאריה דרעי
בחדר חקירות. ואם היה אכפת לו מאיתנו, בטח היה מציק לו שכולם
שואלים אותו למה אלוהים? למה?... כמו הילד המעצבן מהפסומת של
קופת החולים.

הילד הזה, הוא העכביש.
הוא הטריף אותי מאז ומתמיד, הוא בודד אותי בחדרים מלאים,
ביציעים הומים, על מדשאות מוריקות, הוא הכאיב לי כשישבתי
וניסיתי לשמוע את השקט, הוא שמכרסם לי את הרצון והיכולת
ומותיר גללי חומר אפור של עצלות מיוסרת. אלוהים ברא את האדם,
האדם המציא את השטן. הוא המציא אותו כי הוא היה חייב לתת צורה
לרוע, והוא ידע תמיד לא לסמוך על דתיים שאומרים לו שהכל מידי
שמיים, אחרי הכל הנבלות שאונסים את האל הכליכול לטובת דמגוגיה
הם הראשונים בתור לסאונה בגהינום.   והילד המחורבן הזה, עם
הקול הגבוה מדי, שאל אותי כל הזמן "למה?". הוא הצורה שהשטן
לבש מולי, הוא ייסר אותי בכל שניה של יקיצה, וברוב החלומות,
שהפכו לסיוטים.

"למה אתה לא אומר לה שאתה אוהב אותה?", ילד מטומטם, אתה לא
יודע שיש מקומות שלא צריך לגעת בהם? שיש צדדים שלא צריך
להעיר?
"למה אתה לא עוזב את הכל ובורח?", ילד מטומטם, אם זה היה קל
כמו שזה נשמע, עדיין הייתי רואה אותך מולי בערוץ 2?
"למה אתה בן 22 וגר עם ההורים?" "למה אתה לא לומד?" "למה לא
עובד?" מבול של למה, ולמה ולמה, כל רגע, על כל דבר, וזה לא
מפסיק. העכביש זוחל באלימות במעלה תעלת האוזן , מחדיר איזה
איבר הטלה מזוויע ומתיז אשכולות של ביצים. המוני עכבישים,
המוני ילדים ששואלים בקול גבוה, צווחני- "למה?", והם בכל
מקום, הם כל איש מסביבי, כל תכנית בטלויזיה, כל דמות בכל ספר,
מכרסמים אותי עד כלות מבפנים ומבחוץ.


"למה באת לפה?". ילד נבון, הוא מבין שמשהו לא כשורה כשבחור בן
22 שגר עם ההורים ולא עושה עם עצמו כלום תופס אותו בשרוול
כשהוא חוזר ממסיבת פורים בבית הספר. הוא מחופש לליצן ומאופר
כבד. הם כל כך דומים אחד לשני בגילאים האלו...
"אתה הילד מהפרסומת, לא?"
-"למה אתה שואל?"
-"עכביש קטן, אל תעצבן אותי, זו שאלה של כן ולא"
-"למה אתה חונק אותי?"
כי אני לא יכול יותר. כי אני לא מבין שום דבר, אני מבולבל כמו
ילד שכל הזמן שואל למה, ואין לי מושג מה התשובה, או מה השאלה.
הידיים שלי שנולדו מוכשרות להכל לבנבנות ממחסור בשמש וצהובות
מטבק מתהדקות מסביב לצוואר הקטן, לוחצות קול נקישה עמום.

לפני שהראש נשמט, וכובע הליצן נפל, הוא הסתכל עלי בעיניים
גדולות ושואלות.
העיניים האלו הן הדבר היחיד שאני רואה. עיניים ענקיות בראש
קטן, שאפילו אחרי שמיתרי הקול התפוקקו, ממשיכות לשאול "למה?".