"בוקר.
נמאס במשך 4 שנים להתעורר לצליל השעון המעורר ולהווכח שהבית
ריק, שאין מי שיאמר ברכת בוקר טוב אוהבת, יתן נשיקה וישב לאכול
ארוחת בוקר.
אתמול, הוא הרביץ לי, אחרי שבהחלט אני הייתי אשמה.
הוא ידע יותר מדי, הבית שלו מול הבית שלי, הוא בטח שמע את
הצעקות, זו בטח הייתה סיבה טובה  מספיק בשבילו להסתכל עלי ככה,
לדעת על החבר הכי טוב שלי, ולהרוג אותו.
לא היה בכוחי לעזור לעצמי, גם אבא ואמא לא יכלו לעזור.
מה הם היו אמורים לעשות, כשהבת בת שלהם בת החמש חוזרת הביתה עם
חבורה קטנה וכחלחלה שרק מדגישה את עצמות הלחיים הבולטות.
רק אמא ראתה את החבורות על הגוף הרזה ומעורר הרחמים הזה."
פלאש באק מיותר מהילדות שלה. זה היה כל מה שהיא הייתה מוכנה
לספר לי, אני בכיתי בשבילה והיא הסתכלה עלי כמו מטומטמת.
היתכן שכל כך קשה להבין שהיא כל עולמי?
היתכן שהיא, זו אני, ואני יותר מדי מרוכזת בעצמי?