יום שישי טיפוסי. האורות מרצדים, המוזיקה רועמת מנגינה מוכרת.
היא מתקרבת למרכז הרחבה, רוקדת, חושבת, לומדת. היא מביטה
בחברותיה שרוקדות לידה, לכל אחת מהן, יש את הריקוד שלה, אחת
מנענעת את הישבן המון, האחרת זורקת את הידיים לאוויר כל הזמן,
השלישית  מנסה להדגיש את גודל החזה שגידלה לעצמה. היא רוקדת
ומתבוננת עם חיוך על שפתיה.

המוזיקה ממשיכה, השיר מתחלף אך הקצב הוא דומה, נשארים עם אותו
ריקוד, היא חושבת לעצמה...
צריך לשתות משהו, להרגיש חסרת גבולות, חסרת חוקים, חסרת שליטה,
חופשיה כמו דבורה המסמנת בריקודה לחברותיה הדבורות. היא מבקשת
טקילה, 'אפשר תעודה?', שואל הבארמן, היא מביטה עם חצי חיוך
וחצי חיוך עצוב. 'אין לי...', היא אומרת. לאחר מספר רגעים של
מחשבה, 'אני אקח קולה בבקשה', כוס פלסטיק, עם חריצים לרוחבה
מלאה בקוקה קולה קרה עם קרח מונחת על הבאר. היא שותה בלגימות
קטנות, לא ניתן להבחין לפי גובה המשקה שהיא בכלל שתתה ממנו.

היא מחליטה לחפש מישהו בוגר, עם תעודה. 'היי, אתה יכול לקנות
לי אולי טקילה?' היא שואלת בחור שנראה די בוגר, זקן צרפתי,
משקפיים. שואלת  תוך הבלטת החזה שלה, שלא היה גדול במיוחד, אך
תמיד היא הייתה מבליטה אותו, היה נותן לה איזה כוח מבפנים, שלא
תמיד עבד על האנשים בחוץ, אך לה הוא נתן הרגשה עילאית. 'אני
עדיין לא בן 18', הוא ענה עם חיוך דבילי כזה...

היא ניגשה לקבוצה של בנות שהיו בדרכן לבאר, 'סליחה, יש לאחת
מכן 18?' שאלה. 'אמממ בטח... כולנו בנות 18-19', ענתה הבחורה
השמנמנה, 'את יכולה במקרה לקנות לי טאקילה, הנה הכסף', אמרה
ופתחה את ידה, בינתיים לא יכלה להוריד מבטה מהחזה של השמנמנה,
משהו בו משך אותה. 'כן בטח... שניה', אמרה השמנמנה ותוך מספר
דקות ארוכות של עמידה בתור, היא קיבלה את המשקה המיוחל.

אותו היא שתתה במהירות, כדי שיעשה את עבודתו. הראש החל
להסתובב, היא התיישבה על אחד הספסלים וחייכה לכל עובר ושב, הם
בדרך כלל חשבו לעצמם - 'עוד מסטולה' או משהו בסגנון, אחדים
אפילו חייכו בחזרה.
צלצול נשמע מארנקה, לבה החל לפעום במהירות, היא הרגישה אותו.
המכשיר שלה היה זה שצילצל, למרות שהיא הייתה זאת ששמרה את
הניידים של כל חברותיה. היה כתוב עליו 'אמא', היא נדהמה. 'השעה
4 לפנות בוקר, מה לי ולאמא שלי', עברה המחשבה בראשה, היא ענתה
וצעקה 'רגע!!!!', מצדו השני של הקו בקושי נשמעה המילה. היא
מצאה את מקומה השקט בו תוכל לדבר בשירותים, הם היו די שקטים,
למרות שצלילי המוזיקה הגיעו גם לשם.
'דנה, אין לי איך לספר לך על זה אבל...' היא הקשיבה בדריכות,
נשמעו קולות של רשרוש, כאילו עומדים עם נייר צלופן מול
השפורפרת ומקווצ'צ'ים אותו,  'סבתא...', השיחה נקטעה. 'סלולר
דפוק', עברה בראשה המחשבה.

היא התקשרה אל אמה, 'המנוי אליו הגעתם איננו זמין כעת...'
נשמעה ההודעה המוקלטת, היא לא טרחה לשמוע את כולה.
לאחר כמה דק' שוב שמעה רעש של צלצול, שוב המכשיר הציג את שם
המתקשר - 'אמא'. שוב היא רצה לשירותים כדי לשמוע אותה.
'סבתא נפטרה', הפלאפון נשמט מידה, נפל על הרצפה ונכבה, היא לא
טרחה להדליקו.

דמעות זלגו מעיניה, היא נזכרה בכל רגעיה היפים עם סבתא, כשהלכו
יחד לגן ולקניות וביקרו את סבא בבית החולים. היא נזכרה גם איך
ביקרה את סבתא מדי יום ויום כשהגיעה לבית החולים לאחר אבחון של
'דלקת ריאות פשוטה'.
היא יצאה מתוך השירותים, חזרה לרחבת הריקודים, הדמעות זלגו.
הזמן עבר, החיוך הגדול עדיין היה שם, הדמעות המשיכו ליפול
מעיניה.
היא המשיכה בריקודה, כזה שרק היא יכולה להבין ולהרגיש, שנוגע
בה ורק בה, לתוך הלילה השחור.