באור הירח המלא, של תחילת הסתיו, אני הולכת.
לפתע, אני מרגישה צמרמורת בגב התחתון, צמרמורת כזאת שגורמת לי
לרעידות בחלל הפה, אני מתחילה ללכת קצת יותר מהר ומעבירה מבטיח
חטופים לאחור, מתוך חשש שמשהו עוקב אחרי.
רוח סתווית ראשונה נושפת בעורפי ואט אט מתגברת בי התחושה
המצמררת וקצב ההליכה שלי הולך וגובר והנשיפות שלי מכפילות
עצמן, פחד ומתח אחוזים בי כפראנויה.
חשבתי: "ממה בעצם אני בורחת ומצטמררת ממנו?"
הסתכלתי סביבי ולא ראיתי דבר.

עצרתי. חשבתי. הבטתי בירח והרהרתי בדבר. והנה ממש מתחתי ובעצם
מקיף אותי מארבעה כיוונים, עומד הצל שלי ובוהה בי חזרה.
הירח שזורח ממש מעלי מפתח אצלי תחושת התאהבות ואני תמימה,
צוחקת על עצמי.
מצד אחד מביט בי צל עבה ונמוך, צעד קדימה ומביט בי צל ארוך
וגבוה. ולכל כיוון שאני הולכת או צועדת לקראתו הצל שלי משנה
צורתו משתטה ומשחק איתי.
ילדה אני, בוחנת כל פינה שבו ונכנסת לתוך עולם של דימיון רווי
צללים.
והנה קרוב לצל שלי, באור הירח המלא, עומד לו צל נוסף,
של הילד שאוהב אותי.