שוב אני עושה את אותה הטעות.
שוב העבר חוזר, פותח מחדש צלקות שנסגרו.
שוב אני בוכה מדברים שכבר תמו, מדברים שכבר לא מזיזים לאף אחד.

החזק לוקח מהחלש, אבל החכם לוקח מהחזק.
ואני?
ממני כבר לא נשאר מה לקחת.  

כל החומות שבהן ביצרתי את עצמי נפלו.
כל האנשים שבהם נאחזתי הפילו אותי מטה. הבור שכריתי נפער תחתי.
אני צוללת!!!
מים סוערים מתערבלים סביבי. מערפלים את חושיי. מלטפים את עורי.
חודרים לתוכי "די!". אני צורחת לאוויר. "די! תפסיק! אני לא
רוצה!" "תפסיק!". אבל אתה לא שומע.
אתה אף פעם לא שומע.
לא את תחינותי, לא את האנקות הכבושות, לא את הפחד בקולי.
כלום.
"לא אמא - אני בסדר. באמת. מה? זה? אה לא... זו סתם מכה
שקיבלתי זה יעבור. מה וזה? זה פשוט אתמול כשנפלתי... אמרתי
לך..."
למה אתה לא מפסיק?
למה אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה? אני כל הזמן משחזרת
תמונות בראש של מה שקרה. זאת לא אשמתך, אני יודעת.
זאת אני.
אני פיתיתי אותך. אני פלירטתי... אני שיגעתי אותך... אני גרמתי
לך לעשות את זה... אני.
זאת תמיד אני.

שוב אני עושה את אותה הטעות.
שוב העבר חוזר, פותח מחדש צלקות שנסגרו.
שוב אני בוכה מדברים שכבר תמו, מדברים שכבר לא מזיזים לאף
אחד.
החזק לוקח מהחלש, אבל החכם לוקח מהחזק.
ואני?
ממני כבר לא נשאר מה לקחת.

ואני לא יכולה להפסיק לחשוב...
                        ...מה אם זאת לא אני?
                                          מה אם זה אתה?