הם הסתדרו דווקא די טוב, הוא ואשליה. שניהם אהבו את השקט ואת
הפרטיות שלהם. לא היו יוצאים לבלות בחוץ, בדרך כלל העדיפו
להשכיר איזה סרט ולראות אותו בבית. אולי גם להזמין פיצה, לא
יותר מזה.
כל המכרים שלהם נדהמו כששמעו על מה שקרה. שאלו איך ומתי ולמה
בכלל, פשוט לא יכלו להאמין שזוג נחמד כל כך סגר את הבאסטה
בצורה כזו.
האמת היא שאשליה הייתה חברה שלו כבר מגיל הגן, אז, כשהילדים
היו צוחקים עליו. קראו לו ילד הפיל, כי היו לו אוזניים ענקיות
ושיניים ארוכות. אז הוא התחיל לפתח אותה. בהתחלה היא הייתה
דמיונית. עם הזמן, כשגדל, נהפכה יותר ויותר אמיתית. צמחו לה
ראש וידיים ורגליים, היא יכלה לדבר ואפילו לחשוב.
יותר אנשים יכלו לראות אותה פתאום. בפעמים הבודדות שהייתה
עוברת ברחוב, שערה המפוזר מסתיר את פניה, היו מצביעים עליה
ומתלחששים. אשליה לא אהבה את זה בכלל. רצתה שיעזבו אותה בשקט,
כי מי היא בכלל שתזכה ליחס כזה מיוחד?
בדרך כלל הייתה אשליה זו שיוצאת לרחוב כי הוא התבייש מדי.
הייתה מביאה לו את כל הדני והצ'יפס שרק ביקש, כי כל מה שרצתה
היה שיהיה לו טוב.
רבים ניתחו את המשבר של השניים. אמרו שההידרדרות החלה מאז
ההשתלטות של אשליה עליו. אשליה ידעה שהיא משתלטת עליו, אבל גם
כשהיה כועס עליה בנדון הייתה בוכה בפניו ומנסה לשכנע אותו שעות
על גבי שעות שאין לה השליטה על ההשתלטות שלה עליו ושאם הייתה
יכולה להפסיק את זה בו-ברגע אז הייתה עושה את זה, שזה פשוט
הטבע של אשליות כמוה.
בסוף הוא התייאש. שלף מתחת למיטה את רובה האם שש-עשרה שלו ותקע
לה צרור ישר אל תוך המוח. אשליה התנפצה לחתיכות. הוא קם כדי
לטאטא את השברים, אסף אותם אחד-אחד מהיעה וזרק מהמרפסת.
כמה שבועות לאחר מכן סיפר לו מישהו מהרחוב שאשליה מצאה גבר
חדש, שגם עליו היא משתלטת עכשיו. למי אכפת? הוא שאל וחייך,
מנענע את האוזניים הענקיות שלו כי באמת כבר לא היה לו אכפת.
הרי זה טבען של אשליות.