ככה זה, כשאתה שמח "העולם שמח", וכשעצוב אז נטחן לך במוח "שיר
עצוב", אבל אני למדתי את זה בדרך קצת שונה.
אחרי הצבא נסעתי להודו, לבד, רציתי למצוא את עצמי, להיות מואר.
ההורים צחקו עליי ואמרו: "אם אתה רוצה, אנחנו מוכנים לתקוע לך
דורסל בתחת, אולי תפיק אור".
אבל הם הסכימו בסוף.
לקחתי את כל מה שהייתי צריך - הרבה רופי, אוהל, שק שינה
ובגדים.
ויצאתי לדרך, הטיסה חלפה ככה, מהר כזה. הגעתי וטיילתי בהרים,
בגבעות. הנוף כמובן היה מדהים,
אבל לא הודהמתי. בבוקר, יום אחרי זה, מצאתי את עצמי באיזה חוף
קטן מכוסה בשק"ש כשעז קשורה
לידי מלקלקת לי ת'רגליים, אמרתי ובעוד בקול רם: "אללק למצוא את
עצמי, אני נאבדתי". אף אחד לא היה לידי אז אף אחד לא צחק מזה,
לא רציתי להיות פתטי אז גם אני לא צחקתי, תפסתי רעב, זחלתי
לעבר מרכול עם שלט ענק שכתוב בו: "chicken tika".
ישר קיבלתי קונטרה וזחלתי קצת יותר מהר, הגעתי, שלפתי 70 רופי
והצבעתי על התמונה של הצ'יקן טיקה.
הוא חייך והביא לי מנה, חייכתי בחזרה והתחלתי לבלוס ת'עוף. ככל
שהצ'יקן טיקה התחיל להיגמר הבנתי שאני לא תכננתי כלום, שלאכול
עוף לא יעזור לי בכלום ושאין לי מושג איך אני אמצא את עצמי.
אמרתי שאני חייב לעשות משהו. בביס האחרון מהצ'יקן טיקה ישר
הורדתי את הנעליים וזרקתי אותן לפח, ואז הלכתי למרכול וקניתי
מלא צנים בזיליקום ומים, שמתי בתיק והתחלתי ללכת לאורך הכביש.
אחרי בערך חמש יבלות ושני צנימים מלאים בבזיליקום מצאתי את
עצמי בכיכר מוזרה כזאת מלאה גושי אנשים, גוש אחד עישן חשיש
(ראו שהם ישראלים), גוש שתיים זלל עופות, וגוש שלישי פשוט רקד
לצלילי מוזיקה. חשיש הבטחתי להורים שאני לא אעשן, אז נשאר לי
עופות או מוזיקה. התלבטתי אבל נזכרתי שלאכול עוף לא יעזור לי
בכלום, ומוזיקה תמיד אהבתי. הלכתי בעקבות צלילי הגיטרה
והמפוחית,
וככל שהתקרבתי המוזיקה הפכה למין רעש לבן. כולם הסתכלו עליי
במבט חודרני לרגע והמשיכו לרקוד לצלילי הרעש הלבן, לאט לאט
אנשים נעלמו ככה באוויר, זה אחד מהמצבים האלה שאתה כל כך
מבולבל שאתה צריך מקדחה כדי לגרד את הראש. היה שם אחד מזוקן
שלא רקד, הוא רק עמד וזה נראה כאילו הרעש המוזיקלי הזה בא
ממנו, הוא הסתכל עליי ובעברית צלולה ויפה אמר לי: "תיכנס
למוזיקה". באותו רגע של אי הבנה מוחלטת מעורבבת עם הבנה
מושלמת, אפילו כמעט אלוהית, נכנסתי למוזיקה, ראיתי הכל, הכל,
ספרים, אנשים, דעות, רגשות.
כשיצאתי היה לילה ואני לא בטוח אם זכיתי בהארה אבל סינוור לי
קצת בעיניים ועדיין מסנוור לי קצת, עברו 17 שנה מאז הדבר הזה.
אבל עדיין כשמישהו אומר לי ביי, אני שומע את קולו של אבנר גדסי
מפזם לי את "נפרדנו כך". |