בפלוגה קראו לו 'הפחדן'. יוסי 'הפחדן' שולץ. כשהיה בן 6 מת
אחיו הקטן ממנו בשנתיים מדלקת ראות. זו הייתה ההכרות שלו עם
המוות. הוא ידע מהו המוות: אין בו שום עוצמה, שום מיידיות, כפי
שניתן היה להסיק בטעות מסרטי קולנוע. כי המוות הוא לא אותו
הרגע בו הלב מפסיק לפעום, ולא אותו הרגע בו המוח מפסיק לחשוב.
המוות הוא לא הפיכת הגוף החי לגוש בשר - הוא השנים הריקות
שבאות אחריה.
יותר משהיה מודע לסבל שאחריי המוות, היה מודע לקלות שבה הוא
מתרחש. הוא הבין כמה שבריריים הם החיים, באיזו פשטות ומהירות
הם יכולים להסתיים, ועד כמה בלתי הפיך הוא השינוי הזה. הוא
הבין את המוות. אנשים רבים יודעים את המוות - אך להבין אותו,
הרי זוהי חוויה שונה בתכלית.
לפני הגיוס אמרו לו שכדאי לו ללכת לקב"ן, להוציא איזה פטור -
יש כל מיני, מסתבר. גם טרחו להסביר לו ולהמליץ, מה כדאי ומה
לא, ולמה, ואיך משיגים את זה. היה לו רושם שבעצם לא עניין אותם
מה הוא רוצה, או אפילו מה יקרה איתו. הייתה בעצה המוזרה הזו
איזושהי שאיפה לתקן טעות שכבר לא ניתן לתקן, והוא הבין את זה.
הוא ראה את החרטה והתסכול והאבהות דרך כל המחסומים שאדם בונה
בין מחשבותיו להבעות הפנים שלו.
הוא לא היה מומחה גדול בעניין השירות הצבאי - זה נכון. כל אותן
שיחות רק הבהירו לו את גודל הביורוקרטיה המגושמת הגוחנת מעל
עשרות אלפי המתגייסים ומתאמצת למיינם לחבילות קטנות וארוזות
בהידוק. אבל הוא ידע לאן הוא רוצה להגיע - והדרך לא עברה
בקב"ן.
כבר בטירונות היו לו קשיים להסתגל לאווירה הצבאית. לרעיון הזה
של ארגזים מלאים באותן קליעי מתכת אפרפרים-חומים אשר במלחמה
משמשים לחירור בני אדם. שיעורי הלחימה בהם לימדו אותם להניף את
נשקם בקרב פנים אל פנים בתנועות שהוכחו כיעילות ביותר לפיצוח
גולגלות היו בלתי נסבלים. נוכחות המוות, בלתי נראית אלא לעיניו
בלבד, הטרידה אותו גם באזרחות, אך מעולם לא כפי שהטרידה אותו
בשירותו הצבאי.
כל זה היה עוד לפני המלחמה. לפני שעלו לרמה, להדוף את הסורי.
הפחדים שהציפו אותו בשגרה היו כעין וכאפס לעומת המחשבות
וההזיות ששטפו את תודעתו באותה נסיעה ממושכת בקרבי הנגמ"ש.
מחשבות על מותו שלו, על מותם של חבריו, ועל המשפחות בבית,
שמקבלות את הידיעות המרות. אבל יותר מהמוות, באופן מוזר מאוד,
הפחידה אותו ההריגה. איך יוכל לחיות כל חייו בידיעה שבכיפוף קל
של אצבעו נטל עולם ומלואו?
הוא ישב בנגמ"ש, בין כל חבריו, אך הוא נבדל מהם מאוד. הוא ישב
כפוף מעט, קפוא, חיוור. מסביבו החיילים ניסו להפיג את המתח
הנפשי העצום באמצעות הצחוק, מחליפים מילים אחרונות מבלי לדעת
מה להגיד. שיחתם הייתה ברובה שתיקה מביכה, שבתוכה שובצו כמה
מילים שהיו חסרות משמעות כשלעצמן, אך עליהן נמסך התוכן של כל
היכרותם.
הכניסה לקרב הייתה מהירה מאוד, מהירה מדיי. יעילותו של כל מערך
ההגנה נמדדת בכוננות היחידות, כלומר פרק הזמן שעובר ממתן
הקריאה עד כניסת הכוחות לקרב. מיד משירדו מהנגמ"ש כבר היו
במלחמה: שום תקיעת חצוצרה, שום תיפוף קצבי, שום הנפת נס.
הטקסיות הרבה שליוותה פעם את הכניסה לקרב הייתה ואיננה. היום
כל שמעיד בפנייך כי עלית על שדה הקרב הוא פקודה אחת ויחידה,
בנאלית להחריד: "יישרו קו!"
ואז, לפתע, בתוך כל ההמולה, הירי, האש הארטילרית, זעקות
הנופלים ושאגות המפקדים, לפתע היה הסורי כאן. כאן. פה, באותו
מקום בו היה יוסי 'הפחדן' שולץ. מטרים ספורים ממנו - הכל היה
נראה לעין - מדי הזית, הרובה החלוד, אפילו אותו שפם
סטריאוטיפי. זה היה הרגע - הרגע בו יש לכופף מיד את האצבע
ולשלוח גוש מתכת רועד אל תוך ליבו של האיש שממול. ובאותו הרגע
בדיוק ניצתה ביוסי התקווה.
רק באותו רגע עלה בדעתו שאולי לא כך חייב הסיפור להסתיים. עד
כה ראה רק שתי אפשריות: אני ארה בו או שהוא יירה בי. רק עתה
פקפק פתאום בנכונות ההנחה הזו. כלום לא תיתכן התרחשות שונה?
לפתע גם ראה איך זה יכול לקרות. עליו רק להסס שניה לפני שהוא
יורה. אז ייראה זאת הסורי, ויהסס גם הוא שניה נוספת. ואז יידע
יוסי כי גם הסורי אינו שלם עם המצב הזה, ויירשה לעצמו להנמיך
את הרובה, רק מעט. ואז ינמיך גם הסורי את רובהו, רק מעט. ואז
כל הסיפור כבר יהיה לחלוטין שונה.
'עליי רק להיות אמיץ דיי לעשות את הצעד הראשון', חשב יוסי,
'עליי רק להיות אמיץ מספיק בשביל להסס לרגע קט, ואז אולי הכל
יהיה בסדר.' בעוד יוסי חושב, הוא היסס. רק לרגע. רק לרגע קטן
ופעוט, היסס יוסי 'הפחדן' שולץ לירות בסורי. ראה זאת הסורי,
וירה.