שיחה עם חוט להט

משרטט אותך בכיתוב צלקתי על עור שסוע
מתויג לכדי מספר סטטיסטי. 1 מכל 3 חווה, או תחווה בעתיד...
ולי בין הרגליים יש כלי משחית שהושחת יותר מחצי חיי
לפתח הלא נכון.

אני מוצא עצמי מתמודד איתך ולא מולך, צועק על נורה שרופה
מעל תחנת אוטובוס נטושה בצומת קארדינלית בחיים לא שלי ,
בוכה תנינים , בארסנל הרגשות הכאב התמזג עם האפאתיות לכדי
יצירת
בלבול.

   ואני לא מוצא מילים

חוט הלהט מרצד בהתרסה מאוסה , מאיר זווית שנקבעה בפרה
דיספוזיציוניות נטולת בחירה ממשית.
אני אישה כפרית בימים השחורים בזמן ביניים
מודד שמלה עבורך, "כמו שאני אוהב" מפריש בין טיפות תאווה
יוקדות בוז בין
קיפולי כיפה סרוגה.
"תיגע בעצמך" ותהרוג נפשך בטרם עת,
לחשת לאוזן סדוקה , עסוקה בלהקשיב סלקטיבית לסביבה מפוררת.

   ברחתי יותר מדי שנים

העט עט כעיט על פיסת נייר בתולה, כלה מלהכיל צרותיי
בחרה להזיל דיו בפרץ ממוטט , לא מחושב
עץ האיזדרכת סיפק לך משענת , ניצב בעדות אילמת לשלווה הסטואית
בה מרחת את האשמה המקננת בי כאילו הייתה שרף לא רגיש למצוקתי.

"זה לא עובד כמו פעם" אני קובע עם עצמי במונולוג מוגש כמרק קר
חרף גלי
החום שנפלטים בסיסטמטיות ממכשיר חימום רנדומאלי.
והמילים שהיו לי מעיל עוטף בשלג מדומה מותירות אותי בלבוש אדם
לובש צלם חיה.

   המסע עוד לא התחיל

מוצא תיק מרופט וחורי זיכרונות בעוכריו. עורם לתוכו מצבור
חוויות אוורסביות , מעוררות סלידה עד רמת שורש שיער ערווה טמא
מנוזל שנשפך
בקיטונות זעם.
רוכס רוכסן אחרון לפני לכתי לעבר רכס עמקים , מצפה לי , ממתין
בסבלנות
בטרם יאחסן מפולות , נענות לצעקה חסרת הד.
רק הצל שלך מלווה אותי בחרש , עוקב אחר עקבות עקב עקוב נוזל
סמיך
שם נטמעת בי.

הכל מתחיל ונגמר בנורה שרופה שממאנת להיקשר לחוט הלהט,
מרצד לי בטרם יסגרו עיני
ואתה איתי , לעד.


                מהאוטובוס לאוניברסיטה


פרוות חתול מאוחדת עם שוליים צהובים,
על הקווקוו הלבן מפוזרות מחשבות חתוליות פנימיות.
ואני גם כך שונא חתולים, אז הצטרפתי למחול הפחים המתגלגלים על
מחשבותיו,
לוקחים אותן איתם ליעד ידוע רק למתכות.

מבעד לחלון מתקמטים שלטי ניאון,
מתקמרים כדי להכיל את קורי השינה של אלוהים.
זרזיפי זיפי תגלחתו נוטפים מטה,
רק כדי למצוא עצמם מתערבבים עם סתם גשם שבחר להכות על גג פחון
מיני רבים שעוקפים אותי,
ואני ממוסמר למושבי.

אני יושב על כיסא רעוע, קרוע מסיפורי חיים של טף טרם התחיל -
עד קשיש מחכה להיאסף לאבותיו.
נזכר בערגה במבט תמים שהויישר לנפש זרה, לא מצביע על סערת הרפש
בכוס תה של בוקר.
היא חייכה לי את חדרי הלב עת החלפתי מסיכות לפני צאתו של
האוטובוס לאסוף גאים -  
נעלמים בין מבני בטון לא נגמרים,
ונשכחה יחד איתי על קו תלת ספרתי.

מרקס מארח את ניטשה בתא הצר שהקצתי להם,
מחכים לסימפונית הרוכסן שתתנגן ברגע של רצון להתרוקן מתהיות
קיומיות על הבל הבלים.
מילים מצטיירות להן בכאוס אקוטי לכדי ענן הברות חדות,
מנסות לחדור שכבת טפלון, מכסה בבטחה שעוות נר זיכרון ש
נותרה ממקלחת הבוקר באוזניים האטומות להדהוד אמת עצמית
מסולפת.

והם ממשיכים לעלות במדרגות, עליהן טבועות אלפי סוליות, מחוברות
לעיניים
תוהות, טועות, תרות -
אחר מקום מנוחה ליישב קונפליקטים פנימיים לא נגמרים בינם לבין
עצמם.
פרצופי כ"ט באדר חרושי קמטים בוהים בפרצוף ט' באב ונסוגים לעבר
הפתח הראשון הנקרה לעברם,
נוחרים בוז לעברי בטרם מתחילים יום חדש.


"ניצחתי בקרב" מזמזם לעבר איש הביטחון שמלטף בחופזה את ניטשה
ומרקס, מתחבאים בין מילים משוכתבות של פרופסורים מנומנמים.
"אבל המלחמה לא נגמרה" , פולט אל העננה הכחלחלה שהיתמרה מעלי,
מלחששת עם אחיותיה.
"המסע שלו נמשך" , קבעה בטרם דהתה.
היום שלי נגמר בטרם התחיל, אני יוקד מתוך עיניים כלות מדמעות
שנאספו לתוך בליל חמצמץ בכוס התה של הבוקר.

נזכר במבטים החפוזים שלך, כמו סקס של בוקר, עם בגדים ואיפור לא
מושלם לפני שיוצאים לעבודה.
מאפשר לקרן שמש שקרנית להאיר לי פינות שחורות בחדרים ללא מתגים
בתוך איבר דמוי אגרוף קמוץ עם אצבעות נקועות.
אני כואב את עצמי על פיסת נייר טמאת כדוריות דיו נוזלות, מנסות
להסביר אחת לשנייה רצפים לוגיים,
ונכשלות.
המסע המדובר, חרחרתי אגב הרהור אחרון להיום
רחוק מקיצו.


                 לבד בחדר

כדור טניס לעוס חוזר לשקעים בכף יד מתוזמנת ,
חוצה את העננה מעלי לשתיים.
רגל אחת מונחת בתוך צנצנת בדידות הרמטית
השנייה שלובה בסד מנוע מלזעוק כאביו.

השכמות רוקדות במין מחול ארוטי עם סדקי -
צלעות , נאכלו לפני שעה קלה על ידי המחלה
הנוראה מכל.

מרפקים מיושרים לכדי זווית ישרה כמו שהמורה
גרגרה בבוז מול 40 פרצופי עגל בוהים
במאס על ריקבון אזובים תלויים כקישוטים על קיר
במעוז המסוייט של נעוריי.

זיכרונות שוקעים בנהר חסר קרקעית, מתוחם בקודקודים
משופשפים , שחוקים משיטוטים חסרי תכלית של קצוות אצבעות
נטולות ציפורניים לעוסות, מאורגנות בחולניות על
שולחן גדוש מאמרים ריקים מתוכן ממשי.

האישונים מתגלגלים במורד בית נטוש.
ביקורים ארעיים הפכו נדירים עד כדי
כליון.
והדמעות , מסתדרות בשורה ישרה לפי פקודת תעתוע על תקופה ,
עדיין לא תמה.
המסע , אני משחזר ,
רק מתחיל.


     ראש אחד שנפל מסיים עבורי מסע שלא אני התחלתי

מעתיק אותך מהסרעפת ב"קופי - פייסט" מעוות
נופח מאוויך באינוס עכברי , מקוצר תקתוקי שעון
בוהק לעברו של אור מלובן , מוחק בטיפקס עקבות טביעתי
מריץ על שקופיות חורים בזמן נשכח , לא יזכה למחר.

מרפרף בעלי שלכת תהומות נשייה
מחרחר בצינוריות חרוזים, יורק ליחת הנשימה.
קובר במטר על שניים את עתיד המעורפלים
מחייה מן המתים אבותיי הקדמונים.

שרוע על כסא נוח בפוזיציה קלסטרופובית , נודד ב
מחשבה ממודרת לעין פעורה - ממוסגרת.
"אני מת , מת , מת אתם שומעים?"
הספוג לוחץ נקבוביות אפורות , נשרו עם בדלי קצוות השיער
התוהה.

הראש צונח , איתו נודדת מחשבת שווא
מהותי כולה מרצדת בתוך המים העכורים , מתריסה בחצי חיוך -
מבעד לחלון הפלסטיק המהוה
אני רוקד עירום בתוך נפש עטופה תכריכים.

לוקח מספר בדלפק הקבלה הנצחי , "הוא לא פנוי עכשיו"
מהדהדת מערכת הקריזה , "תשובו מחר" מפטיר הכרוז
אין מחרתיים אחרי מחר , כאן אני נגמר.
חדלה נשימה, קצתי ואיני.
המסע תם
והכל בגלל ראש אחד
שנפל.