"רק בין החבלים" צעק המציל. כמו תמיד גם הפעם לא היה דגל לבן,
"כנראה הוא בכביסה" צחקנו. הריח המלוח המוכר עמד באוויר, השמש
הקופחת מעל שמכריחה להיכנס למים וגולת הכותרת הים כמובן. הלכתי
איתך יד ביד לאורך קו החוף כמו פעם, מנסה להתחמק מלהרטיב את
הרגליים ואת משפריצה בכוונה, מתעלמת מהעובדה שהורדתי את
הנעליים, קיפלתי את המכנסיים עד לברך והתאמצתי כל -כך להימנע
מכך. גלים באים, גלים הולכים. לא מבינים שלא יצליחו לכבוש את
האדמה ואנחנו מסתכלים רחוק- רחוק אל האופק מבעד לקצף הלבנבן
הנשען על תכול המים. מחפשים ספינות שודדים מן העבר. היא כבר
מוכנה להצטרף. יש לה בנדנה אדומה ועיניים יוקדות שעכשיו קצת
דומעות מהשמש הצורבת. נשארנו לבסוף רק עם בגדי הים כמי שהורידו
את כל המחיצות ביניהם ורצנו לים. תחרות. מי מגיע ראשון ומי
מגיע יותר רחוק. אני ניצחתי כי היא יותר נמוכה וכבר לא הגיעה
לקרקע. "גמדה קטנה" אני קורא לה והיא נעלבת ועושה פרצוף שאי-
אפשר לעמוד בפניו. פרצוף מלוח שאני ממשיך לנשקו. "פיצוי" היא
אומרת ומחכה לתמורה, כורכת את רגליה מסביבי, ואני עושה לה
אופנוע-ים טבעי. מכניס את הראש למים, עושה בועות וחרחורים
וביחד אנחנו משייטים לנו בים שעוטף אותנו כשמיכה כחולה וענקית.
תחושה של חופש גדול שלא נגמר. בונים ארמונות בחול ומסביבם
חומות, כדי שמי הגלים לא יכנסו, חופרים בורות ומנסים להגיע
לאוסטרליה או לפחות למצוא נפט. להרגיש שוב קטנים, בלי
מחויבויות, בלי עבודות ובלי מבחנים.
השמש מתחילה ליפול לעבר הים, מתעייפת משעות של עבודה ואנחנו
מנצלים רגעים אחרונים של תאורה להכרה נוספת של חלקים שהספקנו
לשכוח. מחר כולם יהיו שם כמו שעון שחוזר על עצמו. המציל אם לא
תהיה שוב שביתה, הים והקרקע שמאז הבריאה נלחמים על השטח והשמש
שתשקיף על כולם  עם מבט מתנשא מלמעלה, אבל היא כבר לא תהיה שם,
היא כבר תהיה בניו- יורק. אז למה שווה כל התפאורה שמסביב?