הכרתי מישהו, קורא לי בובה. בשבילו אני בובה. זה הכי טוב להיות
בובה, זה הכי נכון להיות בובה. בשבילו כל הנשים הן בובות או לא
בובות, לכי תדעי מה זה בובה ומה לא? כשהוא קורא לי בובה, אני
מקבלת את זה. כשהוא קורא לי בובה, אני רואה מול העיניים דברים
יפים. בובה זה דבר יפה, לא כך? כשהוא אומר לי בובה בואי נצא
לסיבוב, אני מרגישה איך הראש שלי מסתובב. זה לא שהוא מסובב לי
את הראש, ממילא הראש שלי מסובב, רק שלא תמיד זה מורגש. אני
חושבת שזה תלוי, בדיוק כמו עלה על עץ, בדרך כלל מצוי, לעתים
נדף ברוח ובעצם, תפוס כל כך חזק שאי אפשר להתירו. אי אפשר? מי
יודע? אולי הרוח לא חזקה מספיק? אולי יש צורך ביד חזקה, יד של
גבר? אבל איך שלא יהיה, ממילא, לא הייתי יודעת באיזה ראש
לבחור, תפוס או משוחרר, וכשהאוויר עומד כמו עכשיו, אני מוכנה
לכל תזוזה אפשרית, העיקר, לחלץ את עצמי ממקום שבתי. אני יוצאת
להתיישב במכונית, אמריקאית ישנה, כנפיים נישאות, הגה גדול ודק,
בדיוק כמו שאני אוהבת. ברנרד, זה הוא, כבר אומר, בובה, יש לך
צוואר של ברבור, עם אחד כזה את יכולה להגיע ממש רחוק. הוא
מעביר את ידו לאורכו של צווארי ואני לא ממש מבינה לאן אני
צריכה להגיע. לא שזה מטריד אותי. טוב, לא לגמרי לא, ובכל זאת,
זה לא מפריע לי להתרווח, ויש לי בהחלט על מה, מושבי עור רכים,
מספיק מקום למתוח את הרגליים, עד הסוף. אני מסובבת את הכפתור
של הרדיו וזהו. ראשית, הראש שנשמט לאחור ושנית, העיניים שלי
נעצמות. מה יש לראות? די לי במרחבי הצלילים. אם תשאלו איזה
מרחבים, לא אוכל לומר. אולי זו רק ההרגשה שאני פה, שאני לא פה,
לסירוגין ובאותה מידה, שכן לא נמנע ממני לשמוע את השריקות
החולפות סמוך לאוזני, ובעוצמה שמחרישה את הצלילים שזה עתה נשאו
אותי למחוזות אחרים. אני סוגרת את החלון. בובה, את שומעת, איך
הם שורקים לך? זה לא מפריע לו כלל, יש גאווה בקול של ברנרד.
הביטי איזו הבטחה שאת. אבל, העיניים שלי ממאנות להיפקח.
בעיניים פקוחות ובראש מורם הכל נראה אחרת, לא כך?
ברנד, אם לקצר, נוסע הלאה, ישר אל הבר, זה, הקבוע שלו. אפשר
כבר לשמוע את הצחוקים המתגלגלים אל המדרכות, ממש בסמוך אלי הם
מתנפצים. אני נוקטת מידה של זהירות, לחסוך מעצמי צעדים
מיותרים, כך שאני לא יורדת כלל מהמכונית. לברנד לא אכפת. הוא
אפילו מעדיף בילוי שכזה. תמיד הוא דואג להביא מה שצריך, מבריק,
לא כך?
כעת, לא חסר לי כלום. ישנה המוסיקה, הבירה כבר אצלי. אולי בן
אדם להחליף איתו כמה מלים ובינתיים ממש לא הכרחי. אני יכולה
להתפרקד לאורכו של המושב האחורי ולשמוע את שאון הגלים. הים ממש
פה מלפנים ותמיד אפשר שוב לפקוח עיניים ולראות את הקצף המבהיק
של הגלים.
לפעמים, ברנד מתעכב, זמן שעובר במעט או יותר את הרגיל, אני
יודעת שזה בגלל הפוקר, זה לא שהוא שוכח ממני, זו רק התשוקה אל
השולחן, אבל הגעגועים אלי חזקים יותר והוא תמיד חוזר עם מילים
נחמדות כל כך, בובה, רק החלפתי כמה ידיים, את לא כועסת, נכון?
בטח שלא. רק שזה לא ממש מספק. אני רוצה להגיד לו את זה, אבל
לפני שאני מספיקה, הוא כבר לוחץ אותי אליו חזק ואומר, בובה,
איתך זה חיים, החיים! יותר מאשר לשחק פוקר. נו, מה תגידו על
זה, אה? אני חושבת שזה בסדר, כי הבנאדם שרוף על פוקר, חזק. הוא
גם לא מאלו שמדברים סתם. בדרך כלל אנו שותקים אבל גם בשתיקה
אין לי ממש שקט. בראש שלי הדברים ממשיכים להתגלגל, אחרי כמה
בירות, אני שואלת את עצמי, איזה דברים? אין לי שום מושג, רק
שהייתי רוצה לראות אחרת לגמרי את מה שקורה. תמיד קורים דברים,
לא כך? כלום לא קורה, האמינו לי. בובה, את יודעת שיש לך שדיים
אלוהיים, זה ברנד אומר. אני לא עונה. מה יש להגיד על זה? אני
לא יודעת, אבל יצא לי משהו מהפה, איזה גיהוק ככל הנראה. אולי
יבבה, ואולי לאוזניו של ברנד זה לא נשמע אלא כהסכמה. בובה, את
יודעת שיש לך גוף משגע, הוא ממשיך. גם אני ממשיכה, לשתוק.
בובה, לא סתם משגע, עם גוף סקסי כזה רוצים להיות כל הזמן, אפשר
בקלות להשתגע, את יודעת את זה, נכון? אני לא יודעת כלום. אבד
לי חוט המחשבה, כמו שאומרים. מחשבות, אם אפשר לקרוא כך לדברים
המתחלפים במהירות בראשי, ממלאים, מרוקנים אותו כמעט בו זמנית.
בובה, עבר לי הרגע חלום, אני רוצה לספר לך אותו. ברנד עבר את
המכסה, זה בטוח, אחרת הוא לא היה מפליג רחוק כל כך, לחלומות,
אבל נו, שיהיה... בובה, את שומעת, חלמתי שאת ואני על ספינה,
מסביב הים, השמש, הגלים ופתאום את מסתכלת עלי במבטים... הוא
השתתק בלי לומר בעצם את מה שרצה. אולי זה ברח לו, בחלום או
במציאות, ואולי משהו אחר עצר אותו מלהמשיך. אני לא יודעת, אבל
הוא לא נראה טוב כל כך, ובמילים אחרות, הוא נראה כמי שזקוק
לעידוד, כמה מילים נעימות שבדרך כלל עושות את שלהן במצבים
מהסוג הזה, כאילו שידעתי איזה סוג המצב הזה. ובכל זאת ניסיתי
ללחוש לו משהו מרגיע, אבל הפה שלי שתק כמו פה של דג והעיניים
שלי, שממילא עצומות כמו עיניים של מת, לא ראו אלא את ההכרה שלי
הולכת ומסתלקת ממני. בובה, איפה את? תפתחי את העיניים, בואי
נפליג יחד! תראי כמה זה טוב, עוד תראי! זה הרבה יותר טוב להקיף
בשניים את האופק. לא בטוח ששמעתי את הקול של ברנד, אולי רק את
השאלה הפותחת, המוכרת לי כל כך, אבל מה שזה לא היה, זה לא מנע
ממני את התשוקה למחוק מיד את המילים, שהן ייעלמו לגמרי, לאבק,
שתיקח אותן, הרוח, איזה משב פתאומי ואז, סוף סוף אוכל להפליג
ללא מפרש או לצלול עמוקות אל הקרקעית, ובין הפלגה לצלילה,
לעלות מעלה אל פסגת הר מושלג ומיד לרדת אל חומו של מדבר לוהט,
תארו לכם, בין קרח לאש, נמצאת ונאבדת בו זמנית, בחיי, איזה
תענוג! בנסיבות שכאלה, אי אפשר לטבוע, לא כך? אז למה שלא נצא
מיד להפליג, ברנד, אמרתי, ומיד לא שמעתי אלא את קולו המוכר,
ואם זו היתה תשובה, הרי שלא יכולתי לשמוע בהירה וקולעת ממנה,
כל אחד צריך לאהוב משהו, לא כך בובה? אני דלוק על השדיים שלך.