הוא שוב החזיק את גליון העיתון המי יודע כמה שקנה באותו דוכן
שכונתי עתיק. המוכר הכיר אותו טוב מאוד, עובדה שהעיתון היה
מוכן בשבילו בדיוק באותו שבוע שבו מופיעה הכתבה.
מוכרי עיתונים מכירים את כל סוגי הלקוחות, ממרחק של 100 מטר
הוא ידע מה יקנה אותו אדם.
אבל אותו אפילו מוכר העיתונים לא הצליח לפענח, הוא ידע להסתיר
את זה כמו מרגל שרק מעסיקו יודע את דרך עבודתו, אבל הוא היה
יותר ממרגל, הוא היה סופר מרגל, אחד כזה שיכול לתחמן את מעסיקו
ולגרום לו לחשוב שהכל בשליטה.
הוא נכנס לביתו, זרק את המעיל באותה נקודה שעמד, התיישב על
הספה. במזכירת הטלפון נראתה נורה אדומה תקועה כאילו מתחננת
אליו שיגאל אותה משלל ההודעות שרובצות בה, אך הוא רק הביט על
העיתון וכל כך רצה לשתף את כולם בהרגשתו. "אני מרגיש ים". ים
היה בשבילו כמו מין פעימות לב כשכל גל שבא ונשבר על החוף היה
עוד נשימה, לפעמים אפילו הרגיש את מליחות הים כשהיה בביתו,
פניו היו נצרבות והופכות אדומות.
הוא החל להתנתק ממשפחתו ומסביבתו, עולמו נהיה ביתו, ביתו נהיה
ספתו ומול הספה היה מונח הגליון על שולחן עץ האלון שהוריש לו
סבו.
כל כולו היה מרוכז בגליון. אט אט הוא נשאב לעיתון, גופו נהיה
חלק מהמילים והוא היה שם באמת, הוא נשאב לעמוד 5 והחל שוחה כמו
מין ילד שרק מתחיל את צעדיו הראשונים. בעמודים האמצעיים הוא
נתקל בטיפוסים בעייתים שרק לכלכו על מי שהכיר.
הוא ידע לאיזה עמוד להיכנס, אך לשם נכנסים רק המי ומי ואור
הזרקורים לא בדיוק הקרין עליו.
יום אחד לפני שסיימו להדפיס את הגליון דחף את גופו. הפעם היה
בעמוד 81. עוד דף אחד הפריד, אך בינו לבין העמוד עמדו אנשים
שהיה עדיף להתחיל בעמוד 3.
הוא שבר את כל המוסכמות, קרע את דפו ונכנס לעמוד. הוא התקרב
לתמונה, חיבקה בכל כוחו.
בסתם יום ראשון נשמעה צעקה שלא תיאמן מדוכן העיתונים ומבית
המשפחה, ואחד החברים אמר בהתלהבות "תראו, צחי יוצא עם ההיא
מג'ורנלים".
למחרת היא טלפנה ואמרה "יצאנו, פשוט מדהים, מחר יש מסיבת פתיחת
העונה. מה דעתך שהנהג יאסוף אותך ב-20:00?" "או קיי", הוא ענה
בקול של דון ג'ואן.