רק פסטה ומבטים עייפים
דימויים מדוייקים מידי
מכאיבים לי
אני מרגישה את כאב
הדימויים
המדוייקים מידי
רק מילים אפורות מנחמות
נערה אבודה שקוראת איזה ספר רע
הבחור שיושב לידה על הטריבונה
מבחין בשדים השחורים
שבאים לקחת אותה
זה כבר מאוחר מידי
יש לזה אמירה תני לזה לזרום
יש לזה אמירה
זה כבר מאוחר מידי, והיא בסך הכל בת
17 והיא לבד, הבחור שיושב
לידה על הטריבונה נעלם
הלך אפשר להגיד
גרגור הציפיות
הבוקר שיכול להיות
בין האנשים, צפה ומחייכת
פסטה קרה ואהבת נצח
מוגשת כאילו מה
המוח המחמיר נח, הילד
השחצן שקיבל את עונשו, ממשיך
להתפעל מהעולם
ושוב הארוחות ערב המהירות והמבטים
העייפים, הנוחות
המשתבללת, הפלאפל
המסיבות
הבחור הגבוה והבחורה עם ההזמנות
אנקורים עליזים, באים ויוצאים
השכונה ריקה ועייפה
הנערה רצה רצה על
הפלטפורמות הזולות שלה להספיק
לקנות L.M לייט בפיצוציה
לפני שהחג יכנס
היא מתיישבת בחוץ ומדליקה סיגריה ראשונה
להיום. זה לא מסחרי
היא זוכרת שהוא אמר לה. שירה זה
לא מסחרי. ידיים רועדות. מצית מסמאת
אש התקווה.  
"רבוטה". זאת מילה ברוסית שמעירה אותה. "רבוטה"
שני סבלים בסרבלים. מולה. מול הפיצוצייה. מעמיסים חפצים
ושוב הפסטה בראש והדיבורים על מסחריות בוטה
ופאנצ' ליינים מתוחכמים על
שיכוך התובנה.