שוב אני בוהה... כל הערב בהיתי, לא מעבר.
בדרך חזרה הביתה מהפאב נרדמתי והתעוררתי מספר פעמים בשיחתי עם
אלוהים, כשיצאתי מהרכב הוא הנהן לשלום ולחץ על הגז, מת להגיע
הביתה, מת לברוח מהלילה, הבטתי קדימה...
נכון שאלו היו אך מספר מטרים, מהמכונית לדלת, אבל הם היו רבים
מדי לזוג רגליים יחיד, והנעליים לא עזרו, והדלת סתם עמדה.
המיטה שלי מוכנה כבר לקבל אותי...
היא אינה חמימה, ואינה מלאת חיים, אך היא שם, מחכה...
מקבלת...
אוהבת...
ואז באים חלומתי, חלומותי מארחים לי חברה, הרבה חברה, הרבה
אהבה...
בוקר.
התעוררתי.
חלומותי נטשו אותי למען ישנים אחרים.
אני קם.
לבד.