שעות רבות ישבתי על הספה בסלון, בוהה אל תוך האש הדועכת לה
בתוך האח, כוס הויסקי כבר מזמן איבדה את צבעה החום כאשר קוביות
הקרח שהיו בתוכו נמסו מזמן.
"אין טעם לחכות כאן עוד", אמר קול עדין בתוכו ראשי, עיני
התחילו להיות כבדות עם כל דקה שעברה וכל מצמוץ של העין הלך
והתארך.
את כוס הויסקי הרטובה מאדי הקרח הנחתי על תחתית מעץ על מנת
להימנע מלהשאיר כתמים על שולחן הזכוכית, הזזתי קלות את נעלי
העור וקמתי מספת העור אשר הספיקה לקבל את צורתי בתוכה, הסתכלתי
בניסיון לזכור כמה זמן ישבתי שם אך ללא הצלחה, הספה הלכה וחזרה
לצורתה המקורית והדמות המעורפלת שלי נעלמה, מרמזת לי ללכת
לדרכי.
נכנסתי אל המיטה הגדולה והריקה, הסדין היה קר ושלח את זרמי
הקור במעלה גבי, דבר שהרעיד אותי קלות בכל פעם מחדש, הנחתי את
ראשי על הכרית הרכה ועיני נעצמו מעצמן עוד לפני שקיבלו את
אישורי לכך, רמזו לי על חוסר הנכונות של הגוף כולו לשתף עימי
פעולה ולחכות לה ער במיטה, אולי בכל זאת היא תספיק להגיע לפני
שארדם ואני אוכל ללכת לישון תחת חיבוקה העדין.
מהר מאוד מצאתי את עצמי נרדם בעוד אני מחזיק את תמונתה בידי,
מחבק את מסגרת התמונה כאילו זו הייתה היא בשעת צרה וזקוקה לכתף
תומכת אחרי יום ארוך בעבודה.
אי שם במהלך הלילה הרגשתי את צדה של המיטה זז ויכלתי לחוש את
ידיה העדינות עוטפות את גופי כמו בעבר הרחוק, את ריח העור שלה
עולה במעלה אפי ומעלה בפני חיוך בכל שאיפה מחדש, את שיערה החלק
נוגע בכתפי ומחליק אל פני, משאיר שובל של אותו שמפו מיוחד
המדיף את ריחו ומתערבב באויר וריח עורה ולסיום את שפתיה המלאות
נושקות לי נשיקת לילה טוב.
למחרת בבוקר להפתעתי גיליתי שצידה במיטה ריק כשהיה כשהלכתי
לישון בעודי מחכה לה ובאותה מסתוריות שהגיעה היא הלכה לה לדרכה
מבלי שאזכה לראותה בפעם האחרונה, מבלי שאוכל לנשקה חזרה וללטף
את עורה עוד פעם אחת.
את מכתב ההסבר מעולם לא קראתי ושמרתי אותו עמוק בתוך ארון
הבגדים שלי על מנת שאוכל לשכוח אותה, לא לחשוב עליה יותר, לא
לחלום על קיומה לעולם, אך ללא הצלחה.
על שולחן הזכוכית, פתחתי את בקבוק הויסקי, מזגתי לעצמי כוס ובה
שלוש קוביות קרח, שמתי תחתית מעץ, הורדתי את נעלי העבודה מעור,
שיחררתי את העניבה, הדלקתי את האח מלא בולי העץ והתיישבתי על
ספת העור לחכות לה בתקווה שתגיע בקרוב...