כמה עצוב לחיות שבנות ה-90.
עם כל הקדמה וההתפתחות שכחנו מי אנחנו.
נעלמו האבירים, נעלמה אצולה, הסוס שלבן האחרון כבר דהר אל
השקיעה. אין יותר נסיכות.
כמה עצוב לחיות בשנות ה-90, כשהכל כבר ידוע ולא אגדה. כשהכל
ממוחשב, נזרקו הספרים. דפי ההיסטוריה בכריכה הישנה נתכלו.
סיפורי הדורות נערכו מחדש והודפסו לתוך קובץ מחשב.
כל ילד קטן כבר יודע שאין באמת מכשפות ולא מפלצות, ואף פיה לא
תשים לו שקל מתחת לכרית עבור שן שנפלה.
ואין יותר ילדים תמימים. התמימות הוחלפה בידע וקדמה.
נאורות, ככה קוראים לזה. האמנם?
יש משהו מקסים בעולם ההולך ונכחד, בספרים עם העטיפות הישנות
המתכלות, באבירים, בנסיכות.
לא הכל צריך לגלות, לדעת, להבין. ישנם דברים שעדיף שיישארו
בגדר תעלומה מיסטית נעימה.
אין מה לגלות יותר, כל המטרות הושגו. האנושות יכולה לנשום
לרווחה.
עכשיו אנחנו מתקדמים, נאורים, יודעים, ממציאים.
ה כ ל, חוץ מאולי קצת מאושרים. ועכשיו מה? כשהמציאו הכל, מה
עוד נשאר?
לתהות.
לתהות לאן נעלם הקסם של החיים, הניצוץ, המסתורין.
לאן נעלמו הסוסים הלבנים, הנסיכות והאבירים.
הם כבר לא יחזרו. |