כשנגמרה ההפגנה והצלמים מעכו את כוסות הקפה שלהם וזרקו אותן על
המדרכה שעל יד משרד האוצר, נשכבתי על הגב והסתכלתי לשמיים.
הפאה הפורימית עם הנוצות האדומות קצת התלכלכה והגב כאב לי ובכל
זאת הבטחתי לעצמי שלא אבכה. אישה מבוגרת עם שתי שיניים וחולצה
לבנה שכתוב עליה אופק חדש התקרבה אליי ומלמלה משהו. מהכביש היא
נראתה ענקית. המוסיקה ברמקולים השחורים פסקה ושוב נשמע רעש של
מכוניות, שהזכיר לי שכדאי למצוא מקום אחר לשכב בו.
קר כאן. הרוח העיפה את הכוסות הריקות לאורך שפת הכביש, איש עם
מבט עייף בהה בי והמשיך לערום את כל העלונים שהתפזרו ברחבה
לערמות קטנות וצבעוניות. הנחתי יד על הבטן ונגעתי בחולצה
הירוקה שקיבלתי לכבוד ההפגנה. המגע של הבד היה נעים לי. מה
שכתוב על החולצה פחות חשוב, ולא מתחבר לי בכלל לדברים שבהם אני
מאמין. נשארו לי עוד שתי תמונות במצלמה, כיוונתי אותה לענן לבן
שהיה תלוי ממש מעליי וצילמתי אותו.
התיישבתי והסתכלתי מסביבי. הרחבה התרוקנה מסטודנטים ומנושאי
דגלים אדומים למיניהם. קמתי ועברתי למדרכה שממול.
בדרך להסעה חציתי את הכביש במעבר החצייה כשהאיש העומד באדום
התחלף במשמרת עם האיש ההולך בירוק. כיוונתי את המצלמה לרמזור
וצילמתי את הצעדן בפעולה. בערך אז הבנתי שהשנה התחפשתי לבן
המאומץ של האיש האדום ושלו.