יושבת על המרפסת החדשה/ישנה שלנו
ותוהה אם עונת החגים יכלה להגיע בזמן יותר גרוע השנה.
ממילא אני לבד, והייתי גם לפני שעזבת
אחרי הכל כשלקחו לנו את המחשב זה כבר נגמר
והרבה יותר מרגש לדבר איתך ברקע כחול, איתי באדום
ואל שאר העולם לא ממש להתייחס
כי מי צריך אנשים אמיתיים
כשיש לי אותך.

ואמנם זה הגורל שלי, לנצח להיות אומללה
בארוחות משפחתיות
להדוף שאלות שפורצות אותי יותר מדי
ולא להגיד את האמת כששואלים אותי למה
התחלת לישון עם דלת סגורה.
כי הפסקתי לפחד ועכשיו אני מקווה
שלא שומעים אותי בוכה כל לילה
כי הדיסקמן חוסם רק את היכולת שלי להאזין לעצמי
ולא את ההיגיון הבריא.

עכשיו כבר הפסקתי לקנות שטויות ואני כבר לא מחפשת
יותר תכשיטים ונעליים כדי להראות לך כל יום שישי
וכל הכסף שלי הולך על ניסיונות מרים לשכוח אותך
ועל ארוחות במקומות שאני לא רוצה להיות בהם,
עם אנשים שכל כך אכפת להם
ולא מבינים שהפסיכולוגיה של החיים ממשיכים
לא עוזרת לי, יותר ממה שהיא לא עזרה להם.

כמובן שאני רוצה להחזיר לאחור את הגלגלים,
או לפחות להיכנס מתחתיהם
ולא לחפש אף פעם מה היה קורה אם היית
לא בא יותר, לא לוקח אותי לחברים שלך
ולא נרדם איתי על הספה ביום האהבה תוך כדי צפייה
בסרט שאני הכי אוהבת בעולם.
ואולי אני לא מפסיקה לחלום עלייך כי מתחת למיטה שלי
נמצא קרטון עם כל מה שאי פעם נתת לי
ואני מפחדת שאם אני אוציא אותו משם אני אצטרך
באמת להתחיל לחיות בלעדייך, והרבה יותר טוב לי ככה
בעולם משלי, שבו אני לא מוותרת עלינו.

קר לי מדי לחשוב על זה, ומי יודע איך הייתי נגמרת
אם לא היתה לי שמיכה מעל הראש
שלא שופטת אותי, למרות שאני לא נרדמת
ומרשה לי להתחבא מהמציאות שהשארת לי
בלי להבטיח שכל סוף הוא התחלה
ובלי להמשיך הלאה כי אתה הרי יודע שזה בלתי אפשרי בלעדייך.