צפיתי בו מפינה רחוקה באולם, רוקד עם מישהי אחרת.
כמובן שהוא ירקוד עם מישהי אחרת, הריי אותי הוא מעולם לא חיבב,
ואת המישהי הספציפית איתה רקד, הוא אהב. או לפחות חיבב מאוד.
הבחורה שרקדה עמו הייתה יותר צעירה ממני, בכמה חודשים טובים,
אבל נראתה מבוגרת בהרבה. הם רקדו לאט, וניכר היה כי היא לא
ידעה את הצעדים. אני ידעתי את הצעדים. התאמנתי עליהם בבית כבר
חודשיים. מבטה היה מקובע על נעליו, ומבטו היה מקובע על נעליה.
כאילו כדי לוודא שהיא רוקדת נכון. והיא רקדה לא נכון. כבר
ספרתי לפחות שבעה צעדים שגויים, וגם הוא שם לב לזה.
הוא הרים את מבטו לדקה מנעליה, וראה אותי מביטה בו. חייכתי,
ונופפתי בידי. הוא הניד את ראשו קלות, כמחזיר שלום, והחזיר את
מבטו לנעליה. ראיתי את שפתיה נעות. היא אמרה לו משהו, והוא
חייך. כמה ארורה היא הקנאה.
קמתי מהמושב, והתקדמתי לעבר היציאה. אף אחד מהם לא הרים את
מבטו.
יצאתי החוצה ונאנחתי. אני לא מאמינה שקינאתי בבתו של המורה שלי
לאנגלית.