זה נשמע רע, תודו, יותר רע ממה שזה באמת. הקטע התמים שהתחיל
בינינו התגלה מהר מאוד כפוטנציאל אדיר למה שאנשים אוהבים לכנות
בנאיביות משהו, אהבה. אבל ה"אהבה" הזו שצברה תאוצה כמו רכבת
דוהרת, בשלב מסוים סטתה מהפסים ופנתה למקומות שלא היו מוכרים
לאף אחד מאתנו, והותירה אותנו אבודים. ובאותו שלב מבולבל שלא
העזנו לנסות לתקנו, מצאנו את עצמנו, שני פרחחים לא כל כך בגיל
הנכון ישנים כל לילה זה לצד זה מבלי להחליף מילה. איך יכולנו
לסבול אחד את השני ככה במשך תקופה כזו ארוכה, באמת שאין לי
מושג, אבל המצב הנתון היה שכדי לפתור את המשבר הזה גם לא שני
פלאי העולם- קלינטון וויאגרה - היו עוזרים. השתיקה הזו בינינו
עוררה  סוג מיוחד של עצבנות שפועלת 24 שעות ביממה וניר היה
נוהג להוציא אותה עלי בארוחות ערב עייפות.

-" זה אתה ופליטות הפה שלך "
-" מצטער"
-" בכלל לא אכפת לך איך אני מרגיש"
-" סליחה, לא התכוונתי"
-" ובמקום להתנצל כל פעם מחדש תחשוב פעמיים לפני שאתה אומר
משהו"
-" טוב"
-" ויש דברים שאנשים לא צריכים לדעת"
-" טוב"
-" ותפסיק עם ה"טוב" הזה, כל הזמן 'טוב' 'טוב', תפסיק להגיד
טוב ותתחיל להתנהג כמו שצריך"
-" סליחה"
-" זה ממש עצוב שאנחנו צריכים לנהל את השיחה הזו בכלל"
-" באמת שאני מצטער"
-" אבל זה הכרחי בשביל שזה לא יקרה עוד פעם"
-" אתה צודק"
-" נו, אתה לא חייב להגיב על כל דבר שאני אומר"
-" טוב"

הוא אמר שנעשיתי אטום, אדיש למצב, בוחר לברוח במקום להתמודד
ולהתעמת אתו. אני עניתי לו שהוא כבר לא משתף אותי בכלום ולא
נותר לי אלא להיוועץ עם החברים המשותפים שלנו מה עושים, כי
נמאס לי, כי הגיע לי עד כאן, אז מה הוא מתפלא אחר כך שאני הולך
ומידע את כל העולם בבעיות שלנו?
וזה לא שלא חשבתי על זה, כי דווקא חשבתי על זה, והרבה, לפעמים
יותר מדי, שאולי בעצם יהיה לי טוב יותר בלעדיו. היה לי טוב
אתו, עכשיו אני כבר לא בטוח. ממילא הייתה בינינו מערכת יחסים
לא מוגדרת ואפילו קצת מעוותת, אני וניר, וחמש שנים להיות עם
מישהו שהוא בבחינת ה-"לא מוגדר", עשויים להסתיים בבום אחד
גדול.
הבעיה הכי גדולה שלנו, היא ששנינו לא יודעים להתאפק.
אז בזמנו, כשהיינו בתקופה הקצת יותר אופטימית- אקטיבית במערכת
היחסים שלנו, היינו באמת לא מתאפקים וזה היה נגמר בכמה שעות של
שחרור לחצים הורמונלים בצורה הכי בלתי מאופקת שיכולה להיות בין
בני זוג, אבל עכשיו זה נגמר לרוב, בטריקות דלת צורמות. הוא
נעשה עצבני, אני נעשיתי דכאוני, אנחנו עייפים מדי וזקנים מדי
להחיות את הלהבה מלפני חמש שנים, וגם עייפים מדי וזקנים מדי
לדרוך על הגחלים.
גילי, אחותי הגדולה ומבינה גדולה בגברים תמיד אמרה לי שמי
שמשחק באש נכווה. אבל ניר, הוא היה הראשון שלי, והשני והשלישי
ועמוק עמוק בפנים- ידעתי שהוא יהיה גם האחרון שלי, כי זה פשוט
הרגיש כל כך נכון ועל כזו הרגשה לא מוותרים כל כך מהר, גם אם
קשה.
וניר, שאהבתי לדמות לנר משעווה שלא נגמרת, אכזב אותי. אני אמנם
לא נכוויתי, אבל הוא כבה, וזה היה מספיק כדי להבין שהבעיה קצת
יותר חמורה ממה שהייתי מוכן להודות.

"תרים את הטלפון, זה בשבילך" (ניר היה מרים את עיניו מהעיתון)
"אני לא מרים" (פרינציפ)
"אני לא עונה" (ניסה אותי)
"אז שאף אחד לא יענה" (באמת שלא היה לי אכפת)
"עידו, תענה לטלפון!" (ניר לא יכל להמשיך להתעלם מהצלצול
הטורדני)
"אתה יותר קרוב" (תודו שזה טיעון לא רע)
"זו פעם אחרונה שאני מרים" (הוא הבטיח, ובדיוק כשנגע באפרכסת,
הצלצול נפסק)

אז בסדר, אני מודה, אהבתי לעצבן אותו, להתגרות בו, לחשוף את
הקווים האדומים, לראות מתי הוא נשבר, כי מה לעשות, זו הייתה
הדרך היחידה שנותרה לי להוציא ממנו רגש כלשהו. הוא פשוט הפסיק
להגיב אלי.
והוא, באותה מהירות בה היה נגרר לויכוח הוא היה גם נכנע,
ומוותר. הוא המשיך להרים טלפונים, והמשיך לשתוק, ממש כמו
שאמרתי לו.
ואז, אולי קצת באשמתי, הוא נכנס לתקופה הזו של אמצע החיים,
ולקה בתסמונת הקטלנית של פיטר פן. אז בהתחלה, עם כל הקושי
הכרוך בכך, באמת שניסיתי להבין אותו. אחרי הכל הייתי קטן ממנו
בעשר שנים והיא בטח גמרה אותו, המחשבה שאיך שיבואו עליו הקמטים
והשערות הלבנות והניתוחים הקטנים פה ושם, אני אלך לחפש לי
פרגית רעננה ממין זכר שתפצה על כל מה שאני מפסיד כשאני נשאר
אתו. ובאמת שגם ניסיתי להבין, כשהתחיל להתלבש בבגדים לא
מוגדרים ממש כמו היחסים בינינו, להחליף את קלטת האוסף של אבבא
(שלא יצאה מהטייפ המשפחתי שלנו מאז שהכנסנו אותה לשם בפעם
הראשונה) בקלטת מקוללת של טראנסים מחרישי אוזניים, הופך את
הדירה הקטנה שלנו, בעלת הקירות השבירים במיוחד, לדיסקוטק תל
אביבי טיפוסי, ממנה את עצמו לדי- ג'יי ומנענע מולי את האגן
הקשיח שלו, מבקש להוכיח לי שהוא עדיין יכול לזוז כמו פעם.
וביום שבת באחת ורבע בצהרים, ניר הנשמה שלי גילה את מקור
הבעיה.

"בוא, קום, הולכים" (הוא טלטל אותי בעדינות משינת השבת
המסורתית שלי)
"מאאה?" (לא היה לי מושג מה הוא רוצה ממני)
"יאללה, יאללה" (הוא הסיר ממני את השמיכה בלי טיפת התחשבות
וגרר אותי לחדר האמבטיה)
" ניר, השתגעת? אני עייף, אני רוצה לישון" (באמת למה הוא
ציפה)
"הולכים לראות ליקוי חמה מלא, פעם ב- 360 שנה, קום, קום כבר,
שלא נפספס..."

הבטתי בו המום וסהרורי ועייף, וחשתי בפעם הראשונה מזה הרבה
זמן, בחמימות הצנועה שהקרינה הלהבה ההיא, שם בתוך העיניים שלו,
האפורות, שם היא הסתתרה כל הזמן הזה. לא התמרדתי הפעם, אפילו
לא שאלתי שאלות. רק קמתי, שטפתי פנים והתלבשתי תוך כמה דקות.
נסענו להרים, וניר משך אותי ביד, בשקט.
יכולתי להרגיש את האושר שהציף אותו, כי הוא לחץ לי את היד כל
כך חזק . הוא עמד ככה, זקוף, ראשו מורם ועיניו פקוחות לרווחה,
כל כך מרוכז, נרגש. הוא הצטמרר למגע הרוח הקרה  אבל נותר לעמוד
ככה, בטי- שירט הקצרה שלו ששימשה כפיג'מה מאז שעברה הסבה
צבעונית בכביסה, מביט מוקסם בליקוי החמה הזה, שעלי בכלל לא עשה
רושם.
ניר ואני צפינו בליקוי החמה עד שהתפזרו השמיים. הוא אחז לי את
היד, ואני מלמלתי לו באוזן כמה סליחות שהצטברו זה שניים- שלושה
ימי כיפור, וגם חיבקתי אותו חזק, שיידע.

אבן שושן מגדיר ליקוי חמה כ - " הסתרה כללית או חלקית של אור
השמש ע"י הגוף האטום של הירח."
ככה, בדיוק ככה, הגדרתי אותנו.