חשבתי שהכל כבר עבר
היה ריבאונד, היה ונגמר
חשבתי שהלב התאחה מן השברים
ועכשיו אני מבינה שיש עדיין רסיסים
כמו ריקושיטים בי הם פוגעים
חוזרים, מכאיבים, תאוצה הם צוברים

מאז הפרידה התרחקנו מעט
והלב התחיל לתפקד לו לאט
ואתמול נפגשנו בשנית לראשונה
ולשניה נראה כאילו עדיין קיימת שם אהבה
אך הייתה זו אשליה או תעתוע עיניים
כי היום שוב נחצה ליבי לשניים

ואני מנסה שוב לעבור את זה, לנסות להתעלות
אבל אין בי יכולת ושוב פורצות להן דמעות
ואלו דמעות של עצב, של לב שבור
ואני מתחילה להשלים עם העובדה- זה גמור

ופתאום חושבת כמה טעיתי
ולמה בכלל אתמול הייתי
למה אני עדיין נענת לבקשותך
מקשיבה לכל מילה שמדברת עלייך
מנסה להימנע מהשירים שלנו
מנסה להשלים עם העובדה שאין כבר "אנחנו"

מנסה לצאת מאותו הבור שאליו אני נופלת
וההשפעה של הריבאונד שוב מתמוגגת
והלב ומדמם והנפש פצועה
החברים רחוקים ואין התרה
רוצה להיכנס מתחת לשמיכה
ולא לצאת, למצוא מנוחה

אבל פה מתעוררת לה בעיה
ולא משנה כמה אעשן
לא אמצא שם תשובה
ואין לאיש מילים שיהוו נחמה
אבד הרצון לנגב את הדמעות
הן קולחות אחת אחת כמו פיגיונות

לעבור הלאה אני לא מצליחה
ולמה בעצם? אתה לא מציאה
וכולם אמרו שאתה טעות
ילד קטן, סתם איזו שטות
ומשום מה אני רוצה רק אותך
כי רק איתך הבנתי מה זאת אהבה