לא שיכורה, רק קצת בהיי מופרז. למרות ששתיתי הרבה. מספיק בשביל
לשכר חמישה אנשים.
אך תמיד זה היה כך, דברים כאלה לא השפיעו עליי מעולם יותר מדי.
לפעמים באמת מצטערת שלא, הייתי רוצה להשתכר, אולי זה יעזור
לשכוח. זה לא, אבל בינתיים זה יעשה קצת טוב. אהיה נטולת מחשבות
מציקות לכמה שעות טובות. אך בתומן יבוא חלק התמורה, כאב הראש
הזה, זה שתמיד שם.
המיגרנות האלו, כמו של אבא.
למה אני זו שצריכה להיות כמותו? כשאני זו שהכי סובלת מקרבתו?
הוא זה שגרם לי להגיע למצב המחורבן הזה עכשיו. הוא זה שבגללו
אני עוד אדם עם פוטנציאל לא ממומש.
כן, כך אווה נהגה לקרוא לי. תמיד טענה שאני יודעת לעשות יופי
של דברים, שאני כזאת מוכשרת - צריכה לעשות עם זה משהו.
זה נכון, אני ידועה בתור אדם עצלן. אך אל תבינו אותי לא נכון,
לא. כשהייתי רוצה משהו בכל מאודי הייתי נלחמת עליו בעורי, לא
מפסיקה עד שהייתי מקבלת את רצוני.
תמיד כשהייתי רבה איתו, עם אבא, הכול היה נגמר בצעקות. של
שנינו. צעקות, ואז הייתי בורחת. או מתחבאת.
לא מתחבאת ממנו, מתחבאת מהזעם, והכאב שהיו מציפים אותי בכל פעם
כשהוא התחיל.
פתאום מרגישה את הכול במפתיע, האלכוהול מתחיל לזרום מהר יותר,
מתערבב עם תחושות האכזבה, הזעם והכאב שחשתי בעבר, שאני חשה
עכשיו. עוד רגע לא.
לעמוד כבר לא יכולה יותר, אך נאבקת בעצמי, ביכולותי. נפלתי, אך
ניסיתי לעמוד שוב. הצלחתי.
כן, שוב, רציתי משהו - קיבלתי.
ממשיכה ללכת, עם בקבוק הוויסקי בידי. והאורות הבוקעים מן
מנורות האש, כמו אלו של פעם, מסנוורים אותי, ומרגישה זעזוע חזק
בראש. המיגרנה.
מרגישה סחרחורת ונופלת על הרצפה. עדיין בהשפעה, אבל הראש כואב.
תמונות מן העבר רצות במוחי.
כן, זוכרת איך שיצאתי סוערת מהבית, כל שרציתי היה רק להגיע
לבית של אמא, להיכנס לחדר להסתגר ולא לצאת יותר לעולם. ושיעזבו
אותי כולם.
רצתי בגשם הקר והמטורף הזה, שהגיע פתאום משום מקום. בא באיטיות
והתפרץ עליי. זועם עליי. אך זה מגיע להם, שידאגו!
הפלאשבקים נעלמו, ואני מסוחררת כולי. מתמוטטת על הרצפה.
מישהו מצא אותי, אני מרגישה את ידיו החזקות אוחזות את גופי
בעדינות. כאילו שומרות שאני לא אשבר. חצי מחוסרת הכרה, פוקחת
עין אחת בעדינות. רואה מישהו שלא ציפיתי שיהיה.
אבירי כל כך, כמו שמעולם לא דמיינתי אותו.
מנער אותי, כועס עליי. "מה את הולכת ושותה? את יודעת שזה לא
בריא לך!" כועס, אבל דואג.
ואני חשבתי שכל הזמן הזה, הזמן הזה שהוא ניסה להתחבב עליי היה
סתם ניסיון מטופש לגרום להשפלתי. רצה לשחק בי.
אבל הרגע הזה הוכיח שהתכוון לזה. כי הוא יודע שהסיכויים שאזכור
הכל קלושים עד אפסיים. אבל בכל זאת בא לעזרתי. הרצון העז לנשק
אותו פתאום השתלט עליי. הוא שפך עליי מים כדי שאולי אתעורר, לא
מן ההשפעה. הוא ידע שזה לא ישנה. מחוסר ההכרה.
מאחר שהייתי חצי ערה, לא לקח יותר מדי זמן לפתוח את שתי
העיניים החלושות במבט סובל.
הוא נראה זועם, אך יכולתי לראות את החום שבעיניו, הדאגה. וחיוך
שהתגנב לפיו. לשפתיו החושניות האלה שלו, רוצה לבלוע אותו.
לאהוב אותו. לא מרשה לעצמי, אפילו שלא יכולה להתנגד לאלכוהול
שזורם בעורקיי, משפיע עליי כל כך חזק. מה שלא קרה לפני דקות
אחדות.
אך לא מצליחה לעצור בעד עצמי לבסוף, נותנת לו חיוך. מתקרבת
אליו לאט, הוא גם אליי, תופס את המבט שלי, כמו אז כשהיינו יותר
קטנים. העיניים שלו נשבות בשלי, ונעצמות לאיטן. כך גם שלי,
מקרבת את שפתיי לשלו ובעדינות נושקת לשפתיו. הוא כל כך עדין
איתי, עדיין מנסה לא לפגוע בי. כל כך מתוק. הלשונות שלנו
נפגשות, ומלטפות ברכות האחת את השניה. מעולם לא חשבתי שנשיקה
יכולה להיות כל כך מסעירה בכל כך רכות שכזאת. בעדינות יותר
הרפה ממני, לאט. וזה נגמר מהר. השאיר בי טעם מתוק, טעם של עוד.
אך החלטתי, החלטנו, כך להשאיר את זה.
מקווה שנזכור את זה שנינו מחר, את הרגשות שיצאו הלילה.
מחר, כן, הכאבים הנושנים. המיגרנות, הצער, העצב, הזעם.
ושוב אבא, יהרוס את האושר. יהרוס אותו ויחריב את פיסת האמונה
שנותרה בלבי, לעולמים. |