למה דווקא ככה?
לרגע חשבתי שבאמת הכל טוב,
שהכל הוא סתם עוד סיוט שיחלוף.
אך לא - הדקירה הזו אינה משקרת.
ציפורים מזמרות,
הגשם הראשון יורד,
והכל פורח.
כולם נראים כל כך מאושרים,
כאילו כלום לא קרה.
אבל אני לא שוכחת,
ולה אני לא סולחת!
הכל נראה כרגיל, שום דבר לא השתנה.
לא!
התפללתי שאולי זה רק פרי דמיוני,
אולי הזיתי, חלמתי - עדיין מקווה.
אבל ראיתי את הפרצוף שלו,
בדיוק כשהחיוך שהתנוסס על פניו נמחק,
העולם לא הפסיק מלכת,
הקרב המשיך,
אבל הוא הלך, נגמר.
קולו, הצחוק האחרון שנשמע מפיו,
שאני שמעתי, מהדהד בראשי,
אני שומעת תופים,
גלים גועשים, סערה משתוללת בראשי.
הכל בלגן אחד גדול,
כלום כבר לא כמו איך שהיה,
הכל יראה אחרת עכשיו,
כשהוא כבר לא. |