מרגישה אבודה בתוך עצמי, אולי אני לא מנסה מספיק, אבל אובדת
עצות. להסביר ולפרט להם לא מפסיקה והם מסתכלים ובוהים בי בחוסר
הבנה. הכל עובר דרכם כמו כלום. לא משנה איך אני אגיד את זה, זה
לא יהיה ברור, לא מובן. מבקשת ומתייאשת, רוצה שפעם אחת באמת
ידעו מה עובר עליי, מה קורה לי. אבל כל אחד מצידו רואה זאת כך
או אחרת, שאני לא משתדלת, וסתם מזלזלת. זה לא נכון, הם רק
רואים חלק אחד מתוכי. הפחות טוב, פחות מוצלח, תופסים אותי ברגע
שברירי.
אני עושה הכל, מקריבה ונותנת, למען כולם. אבל הם לעולם לא
יחזירו תודה. יושיטו את ידם לעזרה. כי הם אפילו לא רואים את
המצוקה, ואני מנופפת להם באוויר כמו מטורפת, מבקשת להושיעני,
שירימו אותי כשאני נופלת, אבל כלום לא עוזר.
כשאני מצליחה במשהו, הם לא יבואו וישמחו בשבילי. אלא יתעלמו
מזה, או יחפשו את החסרונות. אני מוערצת על ידיהם, אבל קשה להם
להודות בכך, ישנם כאלה שיקניטו אותי על כך. אבל לי זה לא ישנה,
ולא יפריע. כי מודעת אני לזה. וזה רק מעודד אותם לפגוע בי
יותר.
במבט לאחור, רואה אני שפספסתי את האנשים שיכבדו אותי ויקבלו
אותי כמו שצריך. למה לא פניתי אליהם? למה הפניתי עורף?
לא חשבתי כך אז, הם לא נראו בטוחים. חשבתי שאם אסתכן בהיותי
איתם, אהרוס לעצמי הכל. אך טיפשה הייתי שעשיתי זאת, כי עכשיו
נושאת אני בתוצאות.
כל העולם מונח על כתפיי, ונמאס לי מזה, עייפה ורוצה לישון.
לוקחת את רגליי ובורחת, עושה את הדברים שמעולם לא תיארתי
שאעשה.
יושבת ליד הבר, שותה עוד כוס של וודקה, משתכרת.
יוצאת החוצה, הולכת לאוויר הפתוח, בהליכה כושלת שמביאה לנפילה
מכאיבה. אבל זה לא כואב, לא כמו דברים רבים אחרים. הראש מסוחרר
ואני עם הבקבוק ביד. לא מבינה למה הרצפה רוקדת לי מתחת
לרגליים. יושבת בעילגות על הרצפה. פותחת את הקופסא, מוציאה את
הכדורים. הם יגמרו את חיי, יעשו לי טובה. אני בוכה כמו טיפשה
על החיים שלי. לוקחת את הכדורים, בולעת עם האלכוהול, מסתכלת על
השמיים ואומרת שלום.
הראש צונח על הרצפה, העיניים מפלבלות. מרגישה סחרחורת שוב,
מרגישה שעוד רגע אני מקיאה. ואז הכל נהיה שחור.
מתעוררת בפתאומיות.
כן, שוב אותו חלום ישן, מסתכלת סביב, חזרתי לגן עדן!