מרים שותה את הקפה שלה בעמידה, בחלון המטבח, מונה את מטלותיה
להיום: ארוחת בוקר, כלים, כביסה, אבק. היא לא רוצה לחזור אליו
עכשיו. לא רוצה. מביטה החוצה, מוחה מתרגם לה את שעיניה רואות -
הרחוב הקטן ממזרח, שבקושי עובר בו מישהו עכשיו, בית הדירות
ממערב, בזווית העין, קשה ומתקלף בשמש, והחלון מדרום, בקומה
השלישית, ממש-ממש מולה. חמישה עשר מטרים, אולי עשרים.
היא מביטה בחלון הזה חצי ספל, מקפידה תוך כדי לשאוף דרך האף,
ומנסה לעשות את זה לאט.
"זה הכל בנשימות", אמר לה מישהו פעם. "אין אחר כך", אמר לה
אותו מישהו, כנראה בהזדמנות אחרת, "אם סוף העולם מגיע עכשיו,
הוא תופס אותך עם חיוך?" שאל. היא לא זוכרת מה ענתה לו, אם
בכלל.
מתנערת. ארוחת בוקר, כלים, כביסה, אבק. הגבר בחדר השינה. לא
רוצה לחזור אליו עכשיו. לא רוצה. מרגישה את הנשימות הישנות שלו
בקרביים, וכבד, כבד לה. היא עוטפת בחזקה את הספל בכפות ידיה
ומביאה אל שפתיה. מה פתאום הרשית לו להישאר כאן ללילה? מילא
הבאת אותו לכאן, אבל מה הוא עושה במיטה שלך עכשיו, מרים? מה
הוא עושה שם? עוד מעט ודאי יתעורר, ואז תצטרך להתמודד עם דמותו
ללא הצמר גפן השקוף של האלכוהול. מה יהיה אתך מרים, מה יהיה?
אל תשכחי לנשום.
משאית חולפת ברחוב הקטן ממזרח, והיא חושבת, מה יש למשאית לעשות
כאן בשבת בבוקר? היא מספיקה לקרוא רק את המלה 'לחם' כתובה בחום
גדול בצד המשאית, לפני שהיא יוצאת מטווח ראייתה אל מעבר לבניין
הסמוך. היא משיבה את מבטה אל החלון שממול. מספר פעמים ראתה את
הבחור שגר שם. פעם-פעמיים אפילו נופפו לשלום, כמה שניות גם
נעצו עיניים. אם יופיע שם עכשיו, אולי תצעק אליו בוקר טוב. כן,
היא מחליטה - תצעק. נשבר לה מהניכור התל אביבי הזה, הוא יושב
לה כמו נייר זכוכית מקומט בגרון. היא עוצמת עיניים ושוב מאטה
נשימותיה.
היא תחתוך כמה ירקות, תכין לעצמה חביתה, תשטוף כלים, ואז בשקט
תיכנס לחדר השינה ותוציא את הכביסה המלוכלכת. בסיכומו של
עניין, יכלה לצפות שכך יתגלגלו הדברים, פחות או יותר. זו כבר
תקופה שהיא נותנת לבדידות להכתיב לה את צעדיה, אך מטפלת
בסימפטום נקודתי בכל שישי בערב בפאב, במקום בשורש הבעיה. ואיפה
השורש הזה בכלל? ומי אמר שיש בעיה? ונמאס לה כבר להגות בכך.
היא מחייכת לעצמה חיוך קטן: לפחות היא זוכרת את שמו של הבחור
מאתמול, זה שישן במיטתה כעת. אייל. היא אפילו תזהה אותו ברחוב.
לפחות היא מקווה שתזהה. ממש כמעט בטוחה בכך. בחור נחמד.
הם כולם היו נחמדים. חלקם חשבו שמשהו רציני מתחיל, וזה נגע
ללבה. מרים מזהה את הנחמדים, לא מביאה הביתה בחורים רעים. "אף
אחד לא באמת רע", אמר לה ההוא מהנשימות, "לפחות אף אחד לא חושב
שהוא רע". למרים כבר לא אכפת מה אנשים חושבים על עצמם, היא
מנסה להתמקד ברובד המעשה, בפעולה הדרמתית, לא במניעיה. בחביתה
ולא בביצים.
הפתרון למה שזה לא יהיה, לבעיה הזו שאולי קיימת ואולי לא, מצוי
באינרציה של הפעולה. צריך רק למצוא נקודת פתיחה, לגמוע את הצעד
הראשון, הקשה. לעשות... משהו. לכתוב איזה דבר, לשמוע איזה שיר,
לעשן סיגריה, לחשוב מחשבה, להרגיש הרגשה, לנשום נשימה. להפיג
הפוגה. לשנות זווית, להזיז את המשענת, ללכת על התקרה. לרוב,
כמובן, צריך לעבור קודם דרך הקירות.
מעברי חציה, רמזורים, צופרים, אנשים הומים ברחובות קרים, בערים
אשר כבדותן עולה על סך חלקיהן. לעצור. לכבות. ללכת על שביל,
לומר 'פרדס', לסגור דלת, לפתוח חלון, לעשות... משהו.
היא מניחה את הספל על השיש מאחוריה, מחבקת את עצמה, נעצמת מול
השמש. הוא היה בא ועוטף אותה מאחור, לוחש לה מלים יפות ישר אל
עור התוף, משחרר בה אור כמו כל המדורות שיש. כמו השמש הזו,
שהיא עצומה מולה עכשיו. היה מריץ לה צמרמורות בכל הגוף. היא
מביטה כעת אל הזמן ההוא ואומרת לעצמה, הייתה סיבה שזה נגמר,
מרים, הייתה סיבה, זכרי את זה. והרי שחררת כבר, באהבה שחררת
אותו, אז מה פתאום עכשיו הוא בא לך כך? מה פתאום היום? שיניה
נחשקות ובין גבותיה מופיע הקמט המוכר.
רק שלא יתעורר האייל ההוא עכשיו - כמעט ושכחה ממנו. מנסה שוב
להתרווח בבית החזה, להאט הנשימות.
לעזאזל, על מי היא עובדת?
הנה מרים, גבוהה ורזה, עומדת בחלון, שערה צהוב, עיניה הגדולות
חומות. מרים צוחקת רם, בוכה בשקט, מרים יפה, מרים הולכת, מחפשת
אחיזה ואז נופלת, מרים אוהבת, מרים שוכחת להרגיש.
הנה מרים, שפה נושכת, מרים תמהה, מרים שורטת, מרים קשה, מרים
חובקת, נמסה ומתפוררת. מתאדה. מרים בגשם, מרים בסתיו, מרים
עכשיו, מרים בקשת, מרים רוצה, מרים לא מבקשת.
די.
מספיק עכשיו, שמה איבד לה משמעות. שניות של ריק מתוק עוברות
עליה מבעד למעגלים העשנים בראשה. היא מכחכחת בגרון מטפורי
ומחליטה לבקש - למרות הכל, וגם אם לא לגמרי ברור ממי:
בוקר. עכשיו התעוררת, ממש-ממש עכשיו. עוד לא חלפו אפילו עשרים
דקות. אז רגע - לפני שאת רצה ככה אל הקפה והסיגריות וארוחת
הבוקר, וכל התזזיתיות של היום המתרגש ובא, רגע. עצרי. רק לרגע
אחד.
איך עבר עלייך הלילה? ישנת טוב? ישנת מספיק?
על מה חלמת? זוכרת הכל? פרטים קטנים, או רק תחושה?
קמת טוב? מה העיר אותך? גלשת מהמיטה אל השטיח, או קפצת אל
התקרה?
שאלת את עצמך פעם את השאלות האלו?
אז רגע - לפני שאת רצה אל הקפה והסיגריות, או אפילו אל ארוחת
הבוקר, רגע. רק רגע אחד. בבקשה...
והיא פוקחת עיניים חומות וגדולות, ועיניים אחרות מסתכלות בה
מהחלון שממול. מהמרחק הזה אי אפשר לקבוע מה צבען. אולי ירוק?
השיער חום ופרוע, קצה של מכנסי טריינינג, בלי חולצה. חיוך
מתגנב אל שפתיה נוכח חיוכו. הוא נושם לאט, כמו אומר לה, בוקר,
אשה יפה, בוקר...
היא נזכרת בהחלטתה מקודם, וברכת שלום מהססת בין חזה לפיה. כמו
ממרחקים היא שומעת את דלת חדר השינה נפתחת, שומעת צעדים כבדים,
שומעת יד על המשקוף מאחוריה, שומעת קול אומר לה, בוקר טוב.
|
