[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רותם ענבר
/
המתנגדים

למרות הכל,  איפהשהו,  ברחבי העולם הזה,  היתה קבוצת-אנשים
שהתנגדה למחשב. שתבינו, אני לא נמניתי עליהם. אני נשלחתי כדי
לאתרם ולהשמידם, אך לפני-כן רציתי - ללא ידיעת מפקדיי - להבין
את המניעים שלהם.
שתבינו: אני נולדתי לעולם של מחשבים. הורי קנו מחשב כי הם
שמעו באיזשהו מקום שמחשב זה טוב לילד. הם אישית לא כל-כך אהבו
את זה, וכמעט שהפכו למתנגדי מחשב בעצמם, אלא שלבסוף השתכנעו
כליל ביכולתה המופלאה של המכונה. היה זה בימים לפני שהעולם הפך
ממוחשב כולו. תוך שנים מעטות התחולל שינוי כה גדול עד שממציא
המחשב בעצמו ודאי היה משתאה אילו היה רואה זאת. מיהוא ממציא
המחשב? לשאלה זו אין לי תשובה, באמת שלא. אני מתעניינת
בחידושים, לא בהיסטוריה. בעתיד, לא בעבר. נכון, אז היה מישהוא
שהמציא פעם מכונה אדירה כלשהי וקרא לה מחשב, אז מה? אז כל
הכבוד לו. אז מה? זה אומר שאנחנו צריכים לשבת כל היום ולחקור
את זה? אני אישית, עם כל הכבוד, לא ממש מבינה את המושג "חקר
העבר". מה יש לחקור בעבר? הכל כבר קרה בו, הכל כבר ידוע. אני
מעדיפה לחקור את העתיד, אותו זמן מופלא הנשגב מבינתינו והשוזר
בתוכו שטף אירועים מרגשים, מסעירים או מרתקים שכן-או-לא יקרו.
ובשביל העתיד הזה אני צריכה היסטוריה? לא ולא. אני יכולה לשבת
לי מול המחשב שלי ולהתעדכן בכל הדברים שבעולם הזה ובעולמות
אחרים, ולנסות ולהגות את העתיד. כן. הבנתם אותי נכון. לא לנחש,
כפי שהיו עושים השוטים, כי-אם להגות. ומה יכול להיות יותר
מסעיר ומגרה-את-הדמיון מאשר מחשב?
תארו לעצמכם מה הייתם עושים אילו לפתע פתאום היתה, למשל,
נפילה של כל המסופים ושל כל המחשבים ביקום. נכון, אנשים עדיין
מסוגלים לחיות ללא מחשב, אבל אז מה יעשו כל היום? ידברו
באמצעות קול רגיל ורק עם אנשים שקרובים להם? רק עם אנשים במימד
הזה? איזה בזבוז-זמן ושעמום נוראי יהיה זה לדבר כל העת עם
אנשים שאין להם דבר לחדש זה לזה? אלו עוד דברים חדשים ומופלאים
יוכלו ללמד אחד את השני? נכון, גם הידע שלנו דומה כי הוא הולך
ומגיע לקיצו, אך בכל פעם מתווסף איזשהו משהו חדש.
ולכן לא יכלתי להבין את המתנגדים.
ובגלל כל אלה לא הייתי מסוגלת, בשום פנים ואופן, להבין את
המתנגדים. במיוחד שנאתי את כל סיפורי-האימה של הדורות שלפני,
כל אלה בהם מסופר על-כך שהמחשבים השתלטו על העולם ועקב כך הוא
נהרס או עקב כך בני-האדם הושחתו או עקב כך השד יודע מה קרה.
אני קראתי סיפורים אלה, כמובן, מאות ואולי אף אלפי סיפורים,
ובחנתי את מצב העניינים שוב ושוב, עד שהגעתי למסקנה החלטית
שנעשתה בקור-רוח מוחלט ושאינה משתמעת לשתי פנים שהמחשבים אינם
מסוכנים כלל וכלל. והרי, לא הגענו לשלב שבו האדם משמש את המחשב
במקום שהמחשב ישמש את האדם, נכון? או. קי. , אז בני-אדם שומרים
על המחשב שלהם ומסירים ממנו אבק לעיתים ומזינים אותו בחשמל
באופן קבוע. אבל, אם משווים את ההשקעה הזו לעומת מה שהמחשב
נותן לנו - עולם ומלואו - הרי שתרומתינו למחשב הינה אפסית ממש.

ולכן, כאמור, לא יכלתי להבין את המתנגדים. שתבינו: אני נחשבת
לאדם מאוד פתוח, ומסוגלת לתקשר עם המון אנשים ולהבין (גם אם לא
להסכים עם) כל אחד ואחד. עובדה שגם המון ישויות מתקשרות איתי,
לא רק מהמימד הזה אלא מכל מיני מימדים שונים ומשונים, וכולם
מסתדרים איתי כל-כך טוב - וכל זאת, כמובן, בזכות המחשב. הלא
אני הייתי זו שהמציאה את התוכנה המנומסת, משמע - תוכנה שמאפשרת
רק למשפטים נחמדים ויאים לצאת החוצה מהמחשב. לא כמו התוכנות
הלא-יעילות הללו, בהם בכל משפט צריכה להיות מילה יפה כלשהי,
והילדים היו רושמים בהתחלה "תודה", "בבקשה" ו"סליחה" ולאחר-מכן
ככל העולה על רוחם. בתוכנה שלי ישנו שמץ של בינה מלאכותית, זה
נכון, אבל בשום פנים ואופן אין היא מסוגלת לחשוב אל מעבר
לשיכתוב או אי העברת משפטים. בפירוש לא. אין בה שום סכנה. לא
בה, ולא בשלל התוכנות האחרות הממלאות את השוק.
כבר ציינתי שאני לא מבינה את המתנגדים?
בכל-מקרה, בעקבות כל זאת נשלחתי לחפש אותם ולהשמידם. ומדוע
זאת? משום שאם ברצונינו להוכיח שאנו אכן מתקדמים לכל מיני
ישויות המתגרות בנו, עלינו להוכיח שכל, אבל כל אנשינו מחוברים
למחשבים. לשקר לישויות הזרות ודאי שאיננו יכולים, ולא רק משום
שחלקן יכולות לדעת בודאות באם אנו משקרים להם או לא - אפילו
דרך מסוף-המחשב - אלא שאין זה יאות. ובכלל, המנהג המגונה הזה
הנקרא "שקר" כבר פסח מן העולם, היות ודרך המחשב אין שום סיבה
או צורך לשקר. לאיש לא אכפת אם אתה עובד בחברת חשמל או במקצוע
יוקרתי דומה, או שמא אתה סופר, הוגה או פילוסוף. נכון, יש כאלה
שאינם מכבדים מקצועות כגון אלה, אך דומה שככל ורמת השימוש
במחשבים עולה כן גובר הצורך במשהו קצת יותר. . . רוחני. אני,
בכל-אופן, מכבדת גם פילוסופים וכדומה. למרות שעובדי חברת החשמל
הם האנשים החשובים ביותר - שהרי על מה עובד המחשב? - אני
משתדלת לא להתייחס אלים יותר-מידי בהערצה, למרות שכמובן אני
מתייחסת לכולם בכבוד. מלבד למתנגדים, כמובן שיש להשמידם תיכף
ומיד, ורצוי בהקדם האפשרי. סיבה נוספת לדחיפות השמדתם - שהיא
קצת יותר מהתרברבות לשמה לפני עמיתותינו הישויות (שאגב, מכנות
אותנו באותו כינוי) - היות והאנושות נמדדת לפי כולם ולא לפי
הישגים מעטים, הרי שהמתנגדים מעכבים את התפתחות כולנו.
אני פשוט לא מסוגלת, בשום פנים ואופן, להבין אותם.
ולכן נשלחתי דווקא אני. אתם מבינים, תמיד נהגתי להשתיק כל מי
שהעז לדבר בגנות המחשבים. במקום להבין שזהו תהליך של
מודרניזציה, של חידושים - הם טוענים כי המין האנושי נע בכיוון
הפוך, בכיוון ההיסטוריה. הם טוענים שאנו מאבדים דברים חשובים
שפיתחנו לעצמינו במשך ההיסטוריה - כמו, למשל, פילוסופיה והגות
או חיק הטבע - שבמהלך ההיסטוריה התפתחו רבות. אם אני אשמע עוד
פעם אחת את המילה "היסטוריה" אני לא יודעת מה אני אעשה. הילכו
בין אנשים סיפורי-אימה, על הימים בהם איש לא ישתמש יותר במחשב
וכולם יהיון בעיצומו של תהליך "חזרה לשורשים". מובן שמיד
נשבעתי לעצמי כי אני אהיה מאלה שיקימו את ה"חזרה לשבבים". בכל
מקרה, ברגע ששמעתי מסביבותי הירהורים כגון אלה מיד היתה חמתי
עולה ואני הייתי נכנסת לויכוח תמידי בקשר לנחיצות המחשב, כאשר
אני יוצאת תמיד כשידי על העליונה. בפעם היחידה שלא היה זה כך
הזעקתי את המשטרה והודעתי שיש לנו בוגד. מיד נאסר עליו השימוש
במחשב, וכאשר היה קרוב למוות מרעב נשבר והודה כי ללא המחשב אין
חיים. מאז, איש אינו מעז אפילו להשמיע דיעה כזו לידי, וטוב
שכך. מפעם לפעם אולי קורה איזשהו מקרה קטן, איזשהו צפצפן קטן
שמייד מושתק.
לא היה לי שמץ של מושג מה עבר בראשם המעוות של המתנגדים.
עוד דבר שלא היה ברור לי אצלם זה איך הם לא ראו את המובן
מאליו, כלומר שגם אם יחזרו לטבע, כמו שהם כל-כך רוצים, הרי
שבמוקדם או במאוחר יחלו גם הם להמציא המצאות שונות, עד שיגיעו
בכל מקרה לעידן מחשבים. נכון, דבר זה יקרה רק בעוד זמן רב, אבל
הוא יהיה זהה לחלוטין לעידן זה.
אבל נחזור למתנגדים.
בשביל למצוא את המתנגדים היה צריך קשרים. נכון, הרבה אנשים
הכירו אותי, אבל רק כמתנגדת למחשבים. חשבתי על כך קצת עד
שהגעתי למסקנה כי איש למעשה אינו מכיר אותי ממש - מלבד אולי
הקרובים לי והחבר'ה מהשכונה - היות והקשר שלי עם כולם נעשה
רובו ככולו באמצעות מחשב. לבשתי, אם-כן, זהות חדשה, ויצאתי
לדרך.
לצערי הרב היה אסור לי לקחת עימי מחשב מסוג כלשהו, מהקשרן ועד
למאכילן. נאלצתי לקחת עימי אוכל פשוט, לשים אותו בתיק מיוחד
(כלומר מבד, ולא מפלסטיקכרגיל) ולצאת לדרך מבלי ידיעה לאן
ומבלי דבר שינחה אותי.
והלכתי. הלכתי ימים והלכתי לילות ולא ידעתי לאן. למזלי הרב,
היו כל האנשים טובי-לב, מכניסי-אורחים ומסבירי-פנים, כך שתמיד
היה לי  מה לאכול. למעשה,  האנשים היו קצת דומים מדי אחד לשני,
עד שהתחלתי לתהות אם אין כולם, למעשה,  אותו הדבר. האם לא הפכו
האנשים לזהים, כמו מכונות. האמנם זה נכון? האם ראיתי,  בכלל,
מדגם מייצג של אנשים? ובעצם, אין הם זהים כלל וכלל - עובדה
שאחד מהם בחר לעסוק בפילוסופיה, אחד בתיכנות, אחד באדריכלות
ואחד בזימרה. אז מה אם כולם עושים זאת דרך המחשב? הרי הדבר רק
מועיל להם, לא? נו, באמת, איך הייתי בכלל מסוגלת להעלות על
דעתי מחשבה איומה שכזו? או. קי. , אז אולי הלך-המחשבה שלהם
זהה. סליחה - דומה. נו, אז מה? הדבר רק יקל עליהם לקלוע לטעמם
של אחרים, וכך יווצרו פחות חיכוכים ומריבות, לא? וכך יהיה יותר
שלום בעולם הזה, יותר סדר, יותר הרמוניה... כל אדם והמקלדת
שלו, במיזוג מושלם, מתקתק כאוות-נפשו... האין זה פשוט מושלם?
ואולי זה משעמם?
האמנם, זה יתכן? מרוב שהאנשים נהיו דומים אחד לשני הם כבר
משעממים עד מוות, אלא שהם בורחים ממציאות זו על-ידי תיקשור עם
ישויות אחרות? פעם (קראתי בספרים ואני גם זוכרת מעט-מעט
מילדותי, אבל ממש בקושי) אנשים דיברו ביניהם, ללא מחשבים, ללא
כל אמצעי. נכון, היו כאלה שדיברו ביניהם באמצעות מחשב, אבל
הדבר היה בשבילם כמו... מעין משחק, הייתי אומרת, שעשוע בלבד,
וודאי שלא תחליף לדיבור רגיל. על מה היו מדברים ביניהם? על מה
שעבר עליהם במהלך היום, השבוע ובכלל... לא כמונו היום, שאנו
מתקשרים עם ישויות כדי לשאוב מהן ידע ואף להעניק להן משלנו.
ומה אנו עושים עם כל הידע הזה? האם אנו משתמשים בו? לא. אנחנו
רק שותים אותו בצמא. וכמהים להשיג ממנו עוד, ועוד, ועוד,
ועוד... כך עד-אין-סוף.
ניערתי את ראשי כמבקשת להיפטר ממחשבות מרושעות אלה. ואיך
פגשנו את הישויות האלה אם לא באמצעות מחשב, הא? האם לא התחיל
הכל בשעה שמישהוא דיבר עם מישהוא אחר (במחשב, כמובן, אלא מה?)
וישות כלשהיא התגלתה לנגד עיניו משדרת שדרים על מסכו? האם לא
כך תיקשרנו ואנו מתקשרים איתן עד היום? ודאי שכן! או. קי. , אז
אולי גם לפני עידן המחשב היו בני-אדם שתיקשרו עם ישויות
ממימדים אחרים, אך ודאי שלא במסה וכמויות שאנו מתקשרים בהם
כיום!
ואולי כל הישויות האלה, שהן הרבה יותר חכמות ובעלות ידע
מאיתנו, ראו שהן אינן יכולות יותר לתקשר איתנו כפי שנהגו עד כה
ולכן החליטו להתאים עצמם אלינו?
לא, אין זה הגיוני. הן בודאי פשוט, כמונו, השתכללו עם הזמן.
הנה, רואים אתם? שקלתי היטב את כל האפשרויות, לא פסלתי אף-אחת,
ועכשיו אני יכולה להמשיך בדרכי בבטחה וללא כל חשש שמא אין זו
הדרך הנכונה.
האמנם?
ניערתי את ראשי שוב והמשכתי ללכת מבלי לדעת לאן.

היה זה יום ככל הימים, מלבד העובדה שראיתי הר. מובן, לא היתה
זו הפעם הראשונה שראיתי הר - שהרי במחשב ראיתי את כל מה שקיים
בעולם פעמים רבות ואף יותר מזה - אלא שלא היה לי שמץ של מושג
כמה גדולים הם ההרים. נכון, היו לי במחשב נתונים על גודלם
וכמובן שגם על יחס גובהם, למשל, לגובהו של אדם ממוצע ואף
לגובהי הפרטי שלי - אלא שאין די בתיאורים ובתמונות כדי לספק את
המראה הזה. כי מראה, בניגוד לתמונה, הוא ממשי, הוא אמיתי, הוא
- הוא דבר שלא ניתן לתארו. בהיתי עוד קצת בהר עד שהתעשתתי. נו,
אז מה? איזו תועלת ממשית צמחה לי ממראה זה, מלבד אולי הנאה
רגעית? האם הפקתי מכך איזשהו ידע, איזשהו כוח,  איזשהו דבר
שיעזור לי? האם גיליתי כאן דבר שלא היה ידוע קודם? לא, גם אני
חושבת שלא.
מדוע, אם-כן, הרגשתי משהו מיוחד?
משכתי בכתפי והמשכתי ללכת, כשאני הולכת ומתקרבת ממש לתוך ההר.
הלכתי והלכתי, עד שראיתי בתוך ההר פתח כשל מנהרה. היססתי קמעא
ופסעתי לכיוון ההוא.  כשהייתי מספיק קרובה, שמתי-לב לפתע שאני
מוקפת באנשים. הם היו לבושים בבגדים מוזרים, שודאי וודאי שלא
יצאו ממכונה, ונראו כולם אותו הדבר (אבל האין גם הבגדים שלנו,
שכן יצאו ממכונה, נראים אותו הדבר?). הם ניגשו אלי. "באת
להצטרף אלינו?", הם שאלו. היה לי ברור שאלה הם המתנגדים. "לא,
באתי להשמיד אותכם", עניתי, עד שנזכרתי שבתרבות זו ולשם הצלחת
משימתי עלי לעשות את הנורא מכל - לשקר.  "סתם צחקתי", חייכתי
חיוך עקום למדי, "ודאי שבאתי להצטרף אליכם, אלא מה?". הם חייכו
בהקלה והחלו לשוחח איתי, לשאול אותי לשמי, מאין באתי ועוד כהנה
וכהנה. ודאי שלא סיפרתי להם את האמת כי-אם סיפור שהיה מוכן
מראש - שאני ציירת ושנמאס לי מכל הנורמות הללו ומכל המחשבים
ה...  (ולא תוכלו לשוות בנפשכם את מידת הכאב שנגרם לי כשנאלצתי
לומר מילה רעה על מחשב! הרגשתי את מעיי מתהפכים בקרבי יותר
מפעם אחת, זאת יכולה אני להבטיח לכם!!!!). הוספתי וסיפרתי כי
מזה ימים רבים אני מחפשת אותם, כדי שאוכל לצייר בחופשיות וללא
מחשבים שמפריעים לי כל העת (בתחילה רציתי לומר כי אני
פילוסופית, אבל אז חששתי כי ישאלו אותי אילו תיאוריות פיתחתי,
ואני, בתור אחת שהיא גשמית לחלוטין, שונאת תיאוריות פילוסופיות
שנאת נפש. גם ציור אני לא הכי אוהבת בעולם,  אבל היה זה הדבר
הנורמלי ביותר שהצלחתי להעלות על דעתי). הם קיבלו אותי
בסבר-פנים יפות, והבטיחו לי כי תקופת ההסתגלות שלי אליהם תהיה
קצרה, מהירה ונוחה. הם דיברו בצורה מוזרה - מהר ובשטף, עד
שדימיתי כי הם אינם מדברים כלל אלא מקלידים את מילותיהם -
עד-כדי-כך היה אורח-דיבורם שוטף. דיבורי היה, כמובן, מגומגם,
כדרך מי שאינו מדבר הרבה, ואני חששתי שהם יעלו על כך שלמעשה
המחשבים הם כל חיי, אבל מששמעתי את סיפוריהם איך הם הגיעו לכאן
מגמגמים ואיך התרגלו לדבר כך - נרגעתי.

וכך התחלתי לחיות בקרבם. לאט-לאט התחלתי להתרגל לכל
אורחות-החיים שהיו שגורות אצלם, כגון דיבור, אכילת אוכל טבעי
בלבד )להפתעתי הרבה, לא רק שלא היו קניבלים אלא אף לא אכלו
חיות כלל) וכמובן - ניתוק מוחלט ממחשבים תוך התחברות לטבע. אני
מוכרחה להודות שהיו רגעים שממש נהניתי מכל זה, למרות שחזרתי
והזכרתי לעצמי שהייתי יכולה להעלות מצב כזה במחשב, והוא ודאי
היה נותן לי את כל התוצאות ואת כל המגרעות של זה. תנאי הניקיון
היו גם הם גבוהים מאוד - אנשים התרחצו כל יום במימי הנחל
הצלולים, אכלו רק מכלים נקיים ורק דברים שלא היו מזוהמים, ובין
לבין העבירו את הזמן בפעילויות שונות. בפעילויות כללו בין השאר
ציורים (בהם נאלצתי להשתתף מתוקף הצגת עצמי כציירת, למרות
ששנאתי את זה), משחקים וסתם דיבורים. במהלך הזמן גיליתי שזה
יכול להיות מאוד נחמד, הקטע הזה של הדיבורים, ואפילו הציור כבר
לא נורא כשהיה. כבר חששתי שאהיה חלק מהם היות וחברתם דוקא די
נעמה לי. האמת היא שאפילו היה שם מישהוא, אתם יודעים - גבר
אחד, שדי מצא-חן בעיני... הוא היה שונה מכולם והיה לו מראה
כזה... לעולם לא הבנתי מה פירוש המושג "יפה", שכן לא נהגו
להעביר תמונות של אנשים דרך המחשב (היו כאלה שרצו, אבל לישויות
היו בעיות עם זה אז הפסקנו כולנו כליל). בכל מקרה, מספר האנשים
שאי-פעם ראיתי היה מצומצם - רק משפחתי והאנשים שגרים בסביבה
הקרובה אלי, אותם פגשתי כשהלכתי, למשל, לקנות אוכל (מפחד
שהאנשים יתנוונו או יתמכרו למחשב יצא חוק שאין לעשות
משלוחי-אוכל לבתים, ואלה העוברים על החוק צפויים היו לקנסות
כבדים. לכן, כל אימת שנגמרו המוצרים היה על האנשים ללכת בכוחות
עצמם למרכול ולקנות את האוכל בעצמם. אני אישית מאוד אהבתי את
הטיולים הקטנים, בעיקר משום שאז היתה לי הזדמנות נדירה, יקרה
מפז,  לפגוש אנשים שונים, וגם משום שדי אהבתי את
המחשב-של-המרכול). בכל מקרה,  אנשים רבים בחיי לא ראיתי, וודאי
לא כאלה שיש בהם משהו מיוחד. אני לא יודעת איך בדיוק להגדיר את
ההוא, אבל אימתי שהסתכלתי עליו היה הדבר נותן לי תחושה טובה
ומשובב את נפשי. כדי לתרץ את הסתכלויותיי הרבות בו ניגשתי לדבר
איתו (יש להם, למתנגדים, איזשהו מנהג מגונה, שלפיו באם מדברים
עם מישהוא יש להביט לעברו, ממש עליו, כי אחרת זה לא מנומס).
בכל אופן, דיברתי איתו הרבה, והתחלנו ממש לחבב אחד את השנייה
(ולהיפך). לאחר זמן-מה שביליתי במחיצתו התעורר בי מן צורך מוזר
כזה שלעולם לא היה בי - צורך להרגיש מגע, ולא מגע של מחשב אלא
מגע של אדם, ולא סתם אדם אלא האדם המסוים ההוא. ביצעתי איתו
מעין טקס, שלימים נודע לי ששמו "נשיקה". אתם יודעים, כמו מה
שכתוב בספרים... זאת אם אתם קוראים ספרים, כמובן. לא, לא אם
אתם קוראים היסטוריה (למרות שיש לי הרגשה שקטע זה שאני כותבת
אותו עכשיו מן הראוי שיסווג תחת כותרת זו, אם-כי אני, כמובן,
אכחיש כל קשר). בכל מקרה, חוויתי איתו נשיקה ויצאתי מאוד מאוד
מבולבלת מכל העניין. עוד אני תוהה בקשר למעשה זה שלי, בא אלי
אחד שטען כי אחד אחר (שאינני זוכרת את שמו כרגע) קרא לי. באתי
אליו. היה זה אדם זקן, המנהיג של החבורה, שלפי הידוע לי נולד
ואף התבגר אף לפני עידן המחשבים, ובניגוד להורי לא היו לא
ילדים מספיק מוכשרים להוציא אותו מכל העסק הזה של "אהבת הטבע".
באתי אליו בסקרנות גדולה לשמוע מה בפיו.
"שמעי", אמר הוא לי, "הרוצה את לשמוע סיפור?" ומכיוון שמאז
ומתמיד אהבתי סיפורים - מה גם שהוא לא נראה כאילו שהתכוון לקבל
סירוב, דהיינו - ששאל שאלה זו רק לעצם השאלה (טימטום מוחלט,
לדעתי, אבל כך היה נהוג) - הנהנתי בראשי לחיוב. "על מה תספר
לי", תהיתי, "על העולם שהיה לפני עידן המחשב, הטוב והיפה?"
(משפטים כגון אלה גרמו לי שאט-נפש, אך המטרה מצדיקה וכו'
וכו').  "בערך", הוא ענה, "אספר לך על איך הוקמה האגודה הזו
שלנו, החבורה הידועה בקרב הציבור הרחב כ'מתנגדים'".
הנהנתי בראשי בסקרנות. כה ייחלתי עכשיו למחשב שלי, שיוכל
להקליט את כל מילותיו... אבל געגועים אלה לא עזרו לי כהוא-זה,
ובתור היותי אדם מעשי החלטתי להקשיב היטב ולנסות לזכור כמה
שיותר פרטים.
"הכל התחיל, למעשה, לפני זמן רב", הוא אמר, "תמיד היו, בכל
עידן ועידן, אנשים שהמציאו המצאות ואנשים שלא אהבו את ההמצאות
שלהם, ותמיד ראו בכל אלה שלא אהבו את ההמצאות את מעכבי
ההתפתחות הטבעית כל האדם".
הנהנתי בראשי והוא המשיך בסיפורו.
"אנשים רבים, כולל אני, סברו כי אין שום דבר רע בהתפתחות
הטכנולוגית. מובן, שתמיד היו כל הפראנואידים שחששו כי יבוא יום
והמחשבים ישתלטו על העולם, אך כמובן שדבר זה לא קרה וסביר
להניח שגם לא יקרה. בהמוני מקומות תוארה התלות הזו של האדם
במחשב. רבים חששו כי לבסוף יווצר מצב שבו במקום שהמכונה תשרת
את האדם האדם יהיה עבד לה.
והנה, זמנים חדשים הגיעו. המחשבים הלכו והתפתחו במהירות
עצומה, אך תמיד שלטו בהם בני-האדם ביד רמה. אנחנו שולטים בהם,
אנחנו אומרים להם מה לעשות,  והם -כעבדים כנועים - תמיד ששים
למלא את רצונינו מבלי לבקש דבר בתמורה".
"מפיך זה נשמע כאילו שמחשבים הם, למעשה, דבר טוב", עשיתי עצמי
מזועזעת מהרעיון ככל שיכולתי.
"המחשבים הם אכן דבר טוב", הוא נאנח, "הבעייה היא שבני-האדם
הם לא.
עם התפתחות המחשבים, החלה ההתנוונות של בני-האדם; בהתחלה היתה
זו התגרות - לראות מה המחשב יכול לעשות ואני לא; לאחר-מכן היתה
אכזבה - אכזבה מהאדם והתפעלות מהמחשב; ולבסוף נבע הכל מעצלות
לשמה. האנשים לא טרחו עוד לדבר, לנקות, להכין אוכל, לעבוד - כל
הדברים הללו שהיו עושים לפני. 'בשביל מה שאעשה זאת אם המחשב
יכול?', טענו. כמובן, שמנקודת-מבט של אדם רגיל אין שום רע
בהתנוונות. שכן מי אכפת אם מישהוא מסוגל, למשל, לרוץ קילומטר
שלם מבלי לעשות אף הפסקה, ולו הקלה שבקלות, ומבלי להתאמץ כלל?
איזו תועלת תופק מזה? זה כל מה שהיה בראשם של אנשים: תועלת.
להפיק תועלת מזה ולהפיק תועלת מכך. פעולות שנעשו בעבר סתם לשם
ההנאה - כגון ריצה, משחק ואפילו דיבור - הופסקו כמעט לחלוטין
מכיוון שבהנאה אין שום תועלת. הפיסיקאים הדגולים של פעם חקרו
את כדור-הארץ, את מבנה האטום ואת השד-יודע-מה רק לשם הסקרנות,
ואילו אנשים אחרים לקחו את המידע הזה וחשבו: מעניין איזו
תועלת זה נותן לנו.  מעניין מה אנחנו יכולם להפיק מזה.
כמובן, שבהתחלה היה זה דבר טוב, משום שכל תועלת שבאה מתגלית
שכזו עזרה לבני-האדם. האנושות החלה לחפש עוד ועוד דברים,
ולחקור עוד ועוד חומרים, במטרה שיביאו לה תועלת.
כל מה שעשה המירוץ אחר התועלת הזו היה להפוך את האנשים ללא
שפויים, ולגרום להם להפסיק את כל ההנאות. ומצב זה, ידידתי
הצעירה, לא רק שלא הפיק תועלת אלא אף החמיר את המצב.
היום אנשים יושבים מול המחשב שלהם, כל אחד מול המסוף או המחשב
האישי שלו, ומתקשרים עם ישויות. פעם היינו מתקשרים עם ישויות
בדרכים שונות. רק יחידי-סגולה היו מתקשרים עם ישויות, לשם הבאת
תועלת חיובית - מרגוע לנשמה, ולא סתם אגירת ידע. היום מתקשרים
עם ישויות לשם אגירת ידע גרידא. אגירה טהורה. לשם-מה כל הידע
הזה אם אין איש עושה בו דבר? למה הוא מיועד? למה הוא משמש?
לכלום. לשום-דבר. אנשים אוגרים לשם האגירה, והתועלת שלכאורה
היתה אמורה להיות מופקת מזה נעלמת כלא היתה. או.קי. , אז אנשים
קוראים את הידע הזה בצמא שאין לא גבול. אז האנשים יקבלו את כל
הידע שיש בעולם כולו, ביקום כולו, במימד הזה ובכל המימדים. ומה
אז? מה יעשו אז האנשים, כשלא יהיה להם עוד ידע לקלוט? נניח
שיחלקו את הידע. אז כולם יחלקו את הידע בינם לבין עצמם. נו, אז
מה? ולבסוף יגמר כל הידע ואנשים לא יעלו אפילו על דעתם להשתמש
בו, לעשות עימו משהו. ואז - לא תועלת ולא הנאה . אנשים ישבו
משועממים, יבהו במסך, ויתהו מאין ישיגו עוד ידע. לשם-מה הם
צריכים ידע זה אין איש יודע, אבל הם מוסיפים לקלוט אותו כבור
ללא תחתית. הם ימשיכו לקלוט עד שהמידע יגמר, אבל הבור ישאר
ריק.
זוכרת שאמרתי לך מקודם שבעבר רק יחדי-סגולה היו מתקשרים עם
ישויות? את ודאי חושבת לעצמך 'אם כך, הרי שטוב הדבר, ולא הדבר
שהיה פעם אם-כי הדבר שקיים היום, שכולם מתקשרים עם כולם'. אך
דעי-לך, ילדתי, שבכך הופכים האנשים להיות זהים".
הבטתי עליו במבט של חוסר-הבנה משווע.
"מבינה את, בתי. הבה ונאמר כי תלכי היום לאיזשהו בית, או.קי. ?
לבית ממוחשב, לבית שלהם, שהוא לא כמו שלנו, כוונתי. מה יקרה
שם? האנשים ודאי יקבלו אותך בברכה חמה. ומה יקרה אם תלכי לבית
כזה אחר? אותו הדבר. אז נכון,  האנשים יקבלו אותך יפה ויהיו
נחמדים אליך. אבל מה? כולם ינהגו כלפייך אותו הדבר. ואני
מתכוון בדיוק אותו הדבר. מבינה את? כל האנשים נהיו אותו הדבר!
כולם לומדים באותה דרך, כולם מתנהגים אותו הדבר, כולם כותבים
אותו הדבר, בידי כולם מצוי אותו ידע... זה מה שהופך את כולם
לזהים. לא כמו פעם, שכל אחד היה מתמחה,  יחיד-סגולה, ואפילו אם
היו שני תאומים זהים לחלוטין הרי שמשהו בהם היה שונה. נכון,
בגלל המצב הזה היו גם הרבה ויכוחים ואפילו מלחמות וזה לא היה
עולם מושלם, אבל לפחות היה בו יחוד לפרט. היום, בעולם של
ימינו, אין אדם שונה ממשנהו בדבר, ולו בדבר הפעוט ביותר. אנשים
משני עבריו של אוקינוס, אנשים מכאן ומשם ומהשד-יודע-היכן -
כולם אותו הדבר. חושבים אותו הדבר, מרגישים אותו הדבר,  חולמים
על אותו הדבר. וזהו, אחח... זהו הדבר היחיד אותו ספרי המדע
הבידיוני מהזן המציאותי-לכאורה לא התריעו עליו: האדם אינו עובד
את המכונה. המכונה אינה שולטת על האדם - בין אם בגופו ובין אם
בנפשו. האדם פשוט מתמזג עם המכונה.  אפילו לא זה. האדם הופך
בעצמו למכונה, למעין מחשב עם רגשות שצריך לאכול,  להתרוקן
ולישון. ועל מה הוא חולם? על מחשבים, כמובן. על מחשבים
אמיתיים, לא על מחשבים כמוהו. האדם הולך ונהייה מנותק מהסביבה,
מנותק מאנשים אחרים, ומחובר רק למחשב במירוץ אחר ידע. וזהו.
זוהי, פחות או יותר, תמונת מצב כיום.
אני ועוד כמה חברים ראינו את המצב הזה ממשמש ובא, והחלטנו
לעשות משהו בנידון. יצאנו לכאן, לחיק-הטבע, למקום בו ידענו
שאיש ממכורי-המחשב לא יגיע, והשתקענו. מפעם לפעם באים לכאן
אנשים חדשים - כמוך, שמחפשים לברוח אל הטבע. אנחנו מקבלים אותם
בזרועות פתוחות, ומעודדים אותם להיות מי ומה שהם ולא להתבייש
בכך. ומי יודע... אולי יום אחד נהייה רוב, והדברים יחזרו להיות
כפי שהיו פעם וכפי שהם צריכים להיות. אני מתאר לעצמי
שבסופו-של-דבר רוב בני-האדם יבינו שחיים כאלה - מול מחשב ותו
לא - אינם חיים של ממש, וכי מוטב להם לחזור אל הטבע. או-אז
יוטב להם... "
והוא שקע בשרעפים. הבטתי אליו כמהופנטת. אכן, סיפור מקסים. ומה
אני יכולה להגיד? והרי, יש הגיון רב במה שהוא אומר. הייתי
מוקסמת כליל. ואז החלטתי לעשות מעשה.





או. קי. , עכשיו אני מודה שזה לא כל-כך הלך. אני מניחה שהייתי
צריכה לדעת מראש שזה לא ילך לי, לפי ההתייחסות של כולם לנושא.
אז מה? לפחות ניסיתי, לא? בכל אופן, ניסיתי להמיר את כולם.
כן-כן, את כולם. ולא הצלחתי להמיר אפילו אחד,  ובלית ברירה
נאלצתי להרוג אותם.
עכשיו אין בכל העולם הזה אפילו מתנגד אחד.
אף מתנגד חוץ ממני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גשם גשם
שובה גשם
שוב אל השדות
המחוקים ההם





צופל


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/9/01 14:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם ענבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה