עוד מעט שנה, שנה מהסיוט הגדול. מהרגע ההוא ששנה שלמה אני מנסה
לברוח ממנו. כל פעם מחדש חושבת התגברתי, אך לא, לא התגברתי
וכנראה שאני לא אתגבר על זה כל כך מהר, על הרצון הזה לילדים,
הרצון הזה שקיים אצלי מילדות. תמיד. היו לי הרבה חלומות גדולים
ורחוקים. את הגדולים והרחוקים אני מגשימה כמעט נוגעת בשמים, לא
מאמינה. ודווקא את הצורך הכה בסיסי שיש כמעט לכולם, הצורך שהוא
כל כך חזק אצלי, דווקא את זה אין לי.
והימים חולפים ושנה עברה, ואצלי כלום לא השתנה. הוא עדיין כאן
בסביבה וזה עושה לי כל כך רע. הוא! אני מפנה את כל הכעס שלי
אליו, את כל התיסכול הכאב. הוא ורק הוא אשם... אם הוא היה קצת
יותר אחראי הייתי מוותרת על החלומות הגדולים בשביל הקטנים.
איך מתגברים על דבר כזה בימים כאלה?
בתוך הלבד הזה, אלוהים כמה קשה. והנוכחות שלו מחזירה לי הכל.
די, אני צריכה ללמוד באמת באמת להיפרד, ולבנות לי חיים חדשים
שמחים, מוקפים בילדים חייכנים כמוני.