שוכבת במיטה, מקופלת.
חושבת מה קרה, מקרינה בראש ת'סרט.
בחדר החשוך, מכבה את הנייד.
היא יודעת שאחרים הטלפון שהיא עשתה יתקשרו אליה מיד.
היא אוהבת את ההוא, ההוא שלא אוהב אותה.
היא אוהבת את ההוא, ההוא שלא רוצה להיות איתה.
היא אוהבת את ההוא, ההוא שאוהב את האחרת.
היא אוהבת את ההוא, ההוא שגרם לה להרגיש כמו מפגרת.
הטלפון האחרון, מתכוננת נפשית.
היא יודעת שעכשיו הולכת להיות תפנית.
מרימה את הטלפון מחייגת 10 ספרות, מתקשרת אל ההוא שגרם לה
לבכות.
ובמילים אחרונות, כך היא חושבת, אומרת לו שאותו היא כבר לא
אוהבת. ההוא רץ מהר להודיע לידידה, הידידה שנחשבת "חזקה", היא
לא ישר נשברת, וטוב שכך, היא הולכת למבוגר והם נוסעים מיד.
היא אוהבת את ההוא, ההוא שלא אוהבת אותה,
היא אוהבת את ההוא, ההוא שלא רוצה להיות איתה,
היא אוהבת את ההוא, ההוא שאוהב את האחרת,
היא אוהבת את ההוא, ההוא שגרם לה להרגיש כמו מפגרת.
בקושי דקה עברה- והם כמו מול ביתה.
הם רצים במדרגות, והידידה מתחילה לבכות.
המבוגר מרגיע אותה "הכל יסתדר", אבל היא בליבה מרגישה דבר
אחר.
דפיקה אחת על הדלת, היא פותחת, היא מתנהגת כאילו אנחנו זרים,
כאילו אנחנו אליה לא מוכרים.
היא סוגרת את הדלת ומגיעה עוד דפיקה, האם פותחת ושואלת מה
קרה,
"הבת שלך לקחה כדורים" אומר המבוגר.
האם נבהלת ושואלת את הבת, בשפה זרה, "האם זה נכון?!"
והבת משיבה "לא זה לא נכון", ודמעה בזווית עינה.
המבוגר אומר "תשגיחי עליה בשעה וחצי הקרובים" והאם המיואשת
אומרת בסדר, ואנחנו משם בורחים.
נוסעים למשטרה, לחוקר נוער.
הידידה נשברהועכשיו היא בוכה, בגללה, בגלל החברה, החברה
שאותה היא כ"כ אוהבת.
בלב בפנים היא מרגישה שזה בגללה, למה?! היא איננה יודעת,
אבל לילדה היא הינה מתגעגעת.
יוצאים מהחוקר, נוסעים הביתה.
במיטה היא חושבת על הילדה.
הילדה שהיא אוהבת יותר מדי, יותר מדי לבטא במילים,
יותר מידיד כך שיבינו האחרים.
היא אוהבת את ההוא, ההוא שלא אוהב אותה,
היא אוהבת את ההוא, ההוא שלא רוצה להיות איתה,
היא אוהבת את ההוא, ההוא שאוהב את האחרת,
היא אוהבת את ההוא, ההוא שגרם לה להרגיש כמו מפגרת. |