הוא יושב לידי ולא אומר מילה. בוהה במסך הטלויזיה, רק בוהה
ובוהה. הוא שולח יד אל קופסאת הסיגריות שעל השולחן שממולו ואני
תוקעת בו כזה מבט שמרתיע אותו, והוא מתיישר בחזרה ונשען אחורה.
הריח מהסיגריה הקודמת שלו עוד מקניט את חוש הריח שלי, למרות
שעבר זמן רב מאז שהוא עישן אותה. החדר עדיין מעורפל מהעשן. ככה
זה כשהבנאדם מתעקש שלפתוח חלון ישבור לו את השקט.
ככה נראית מערכת היחסים שלנו בזמן האחרון. רצופה פשרות.
מתפשרים פה, מתפשרים שם. בסוף תמיד יוצא שלא עושים כלום, העיקר
ששנינו יחד באותו החדר. אחרי הכל, מה כבר אפשר לעשות ביחד? זהו
המכנה המשותף הנמוך ביותר. ככה זה כשאת בת 17 והוא בן 22.
אמא שוב מתקשרת, ובשבילה אני בקניון עם חברות. וכן, שלא תדאג,
אני לא אחזור מהחולות. אין סיבה לפחד. אני מנתקת, ואפילו
הקולות הבוקעים מהטלויזיה לא מצליחים למלא את השקט. אני נאנחת
והוא מביט בי, מושיט יד ללטף את שיערי, ואני יודעת מה הוא
רוצה.

אמא לא יודעת כמה היא צריכה לדאוג. ככה זה כשאת בת 17 והוא בן
22.