היה זה בוקר סגרירי, את זה אני זוכר...
שיחקתי עם יואל, מאר, מושיקו ושושי ב"פרה המשוגעת", כולם היו
אמורים לעשות דברים מצחיקים ומי שעושה את הדבר המצחיק ביותר
הוא המנצח.
לא היה לי מצב רוח כל כך טוב בגלל מזג האוויר (בדרך כלל מצב
רוחי נקבע לפי מזג האוויר), אני לא אוהב שמעונן.
יואל תמיד היה נראה כאחד ערמומי וגזלן, היה תמיד מתקמצן על
דבריו, ולא מוכן לשתף אחרים.
אבל קצת לקראת סוף המשחק גילינו שיואל רימה את כולנו ולקח את
תוכניות המשחק של מאר.

אני עשיתי כאילו שאני צונח למטה בשיא המהירות אבל זה לא היה
מצחיק,
אני הפסדתי...

אחרי המשחק כולם הלכו הביתה לאכול ארוחת ערב, רק אני נשארתי
לבדי במגרש.
הסתובבתי ושחזרתי את מהלכי המשחק, עדיין חשבתי על מה שיואל עשה
וזה ממש לא מצא חן בעיניי.
החבר'ה האחרים אמנם כעסו עליו אבל לא עשו משהו רציני בנושא,
אני החלטתי להשגיח על יואל מקרוב יותר.

למחרת שיחקנו את אותו משחק והפעם השגחתי שיואל לא יגנוב למאר
או למישהו אחר את תוכניות המשחק, ידעתי שהוא עשה את זה בצחוק
אבל לא ממש אהבתי את זה.
התחלנו לשחק עד שקרה משהו מפתיע, נשמעה ירייה חזקה ואז דממה
מוחלטת אני ומאר היינו מחובקים וקפואים באוויר (שכחנו בכלל
לשחק)...

יואל נפל ארצה ומאר ואני עפנו אליו בשיא המהירות, לקחנו אותו
לבית-החולים כדי שהצייד לא ימשיך לירות עליו או עלינו וגם כדי
לבדוק מה קרה ואיפה הוא נפצע. כבר היינו רגילים לדברים כאלו
אבל בדרך כלל המבוגרים היו נפגעים מכיוון שהם אלה שהיו יוצאים
ללקט אוכל.
אני זוכר שבדרך יואל הודה לי באוזני על כך שעזרתי לו אך הוא
אמר את זה בקול חלוש מאוד.
התחוור לנו לדעת שיואל נפצע והוא התחיל לגסוס. כולנו פחדנו
מאוד והיינו ממש עצובים.
שום דבר לא חזר לקדמותו בכפר, אחרי המקרה הזה...

הקליע של הרובה פגע בגבו של יואל.
רק אחרי שיואל נורה למדנו להעריך אותו, אז מה אם הוא רימה, זה
סתם היה בשביל הצחוק וכולנו ידענו את זה. לעולם לא חזרתי לכעוס
עליו בגלל זה.
עבר לו שבוע ויואל התחיל ממש להתעצבן על כך שכולם מתייחסים
אליו כאילו הוא לא יכול לעשות כלום לבדו.
יואל ממש השתנה. מאז המקרה הוא נהיה יותר סבלן ואדיב, ממש
השתנה, הוא לא היה היואל שהכרתי.
עד שיום אחד קרה המקרה...
כולנו ישבנו בשדה בשעת דמדומים היה חמים ונעים...

"אני אוכיח לכם את זה שאני יכול לעשות הכל!"
יואל עף מאוד מהר והתרחק מאיתנו, עפנו אחריו בשיא המהירות.
לא הגענו אליו בזמן.
כשהגענו ראינו את יואל שוכב על האדמה כולו קפוא, חבול ומכוסה
אימה, לא יכול לזוז.
הוא נראה די אומלל שם, שוכב ככה, אבל המשכנו להביט אליו, אף
אחד לא התקרב או פצה את פיו, כולנו עמדנו שם משותקים מרוב פחד.
"מה יהיה איתו עכשיו, זו כבר תקיפה שנייה", חשבתי לעצמי. אני
חייב לברר את העניין המאוד מוזר הזה במהירות האפשרית, היה נראה
שמישהו ידע שיואל נפצע ולכן ניסה לפצוע אותו שנית או אפילו
להרוג אותו.
בסופו של דבר מאר בא אליו ושאל אותו מה קרה ויואל אמר שהוא שמע
קול חזק ואז הוא פשוט התרסק למטה. אני חשבתי שהוא לא אמר את
האמת כי הוא נראה מאוד מפוחד ומשהו במבט שלו אמר לי שזה לא מה
שקרה, כאילו שהוא לא רצה לספר לנו מה קרה כי פחד, אבל לא הבנתי
ממה.

לקחנו אותו למרפאה ואף אחד לא דיבר באותו זמן, אז פשוט
התעופפתי משם. לא יכולתי לסבול את זה יותר, הייתי חייב לגלות
מה קרה.
התיישבתי לי על ענף של עץ האורן הקבוע שלי, והמשכתי לחשוב על
כל מה שקרה היום...

מישהו התעופף מעליי. זה היה מישהו גדול. הוא הפך עליי שק תפוחי
אדמה גדול. אחרי פחות משנייה כבר לא ראיתי כלום. כשהוא הוריד
את השק הגדול מראשי, הבנתי שאני בכלל לא במקום שאני מכיר, אני
באיזה יער נידח שבקושי מסתובבים שם פשושים, והתחלתי לפחד
מאוד.
ראיתי אותו, זה היה עורב שחור זקן וגדול מאוד. הוא הסתכל עליי
במבט מאיים במקצת ואני התחלתי לפחד מאוד.
"שלום", הוא אמר, "שמי הוא צ'ק, אני מכיר את ידידך הפשוש" "את
מי, את יואל?" הוא אמר לי שכן, ואני ישר שאלתי: "מה עשית לו?"
הוא לא ענה וזה היה די מפחיד ומרגיז, אז הוא אמר לי שאין לי
ממה לפחד כי הוא היה זה שהציל את יואל. ישבתי קפוא והקשבתי
לסיפורו של העורב השחור. הוא סיפר לי שהוא עף ביער ופתאום הוא
ראה שועל גדול מתחיל לתקוף את יואל, צ'ק התחיל לתקוף את השועל
עד שהשועל ברח...
הוא אמר שיצא לו לדבר טיפה עם יואל עד שאנחנו באנו. מכיוון
שהקרבה בין הפשושים לבין העורבים אסורה בכפר שלנו הוא היה חייב
פשוט לברוח.
אומרים שהם יצורים רעים ואסור שפשוש יתחבר עם עורב, הוא לא רצה
להסתבך.
הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי בחזרה, הפרתי את הדממה והתחלתי
לדבר. "אבל למה חטפת אותי היום?" " אני לא רציתי שיראו אותי שם
כי כולם ייבהלו אז לקחתי אותך לפה". הבנתי את הכל, והבנתי גם
למה יואל לא סיפר את האמת, החלטתי שקרה דבר מוזר ושאני חייב
לפתור את זה, זה לא יכול להימשך...
הודיתי לעורב על כך שסיפר לי מה קרה באותו יום, והוא הראה לי
את דרכי הביתה. כשהגענו כבר היה חשוך...

הגעתי הביתה, הכל היה שקט, ופתאום כשהתקרבתי קצת אל חדר האוכל
שמעתי את אמא מדברת עם אבא על יואל: "מה אתה אומר, הוא יהיה
בסדר?" המשכתי להקשיב למרות שידעתי שזה לא יפה מה שאני עושה
אבל הייתי חייב להקשיב, זה רק היה עוזר לי לפענח את מה שקרה
בימים האחרונים.
"כן, אני חייב לקוות" "אבל איך אפשר לקוות, הרי הכל מצביע על
זה שהוא הולך למות".
לרגע אחד עצמתי עיניים וניסיתי להירגע, הרי זה לא יעזור אם אני
אכנס לפאניקה ובהלה. ניסיתי לנשום וכשלא יכולתי יותר רצתי
לחדרי. למרות שרציתי לשמוע, לדעת, להבין הכל, תחושת אי ההבנה
הזו הייתה לא נוחה ומעציבה, כנראה כמו שאומרים המבוגרים, לא
הכל אפשר להבין, חשבתי שאני אבין כשאגדל.
התחלתי לבכות. אצלנו הבנים אנחנו לא נוהגים לבכות ונראה לי שזו
אולי הפעם השנייה שבכיתי ככה בכי אמיתי ומכל הלב. הרגשתי איך
אני מתחיל להיות בודד, פשוט נשכבתי ובכיתי, אני לא יודע כמה
זמן שכבתי ככה אבל אני רק יודע שאפילו לא החלפתי את בגדי בית
הספר ופשוט נרדמתי, מישהו כנראה בא וכיסה אותי בשמיכה רכה
ושקעתי לי בשינה טרודה. בבוקר היה נראה שאף אחד כבר אינו
בסביבה.

קמתי בבוקר ושתיתי את השוקו של אמא. הרגשתי כאילו שכל העולם
נפל עליי, הרגשתי כל כך מותש אבל הייתי חייב להזדרז כי הייתי
צריך לעשות הרבה דברים באותו יום שבת.
היו לי מלא תוכניות איך אני אצליח לפתור את הכל ולחזור למסלול
חיים נורמלי, אך לצערי תקווה זו נשארה רק בגדר התקווה.
קודם כל הלכתי לבקר את יואל שכידוע לי כבר היה בביתו, אחר כך
לתת שיעורים למאר שלא היה אתמול בבית הספר והחמיץ הרבה
שיעורים, ואחרי כן בשעות אחר הצוהריים רציתי גם ללכת לצ'ק כדי
לשאול אותו כמה שאלות על אודות המקרה המוזר.
אני מודה, עבר עליי יום לא פשוט. קודם כל, כשהלכתי ליואל הסתבר
לי שהוא עדיין בבית החולים ולא בביתו כמו שנאמר לי, אז הייתי
חייב לעוף עד לבית החולים הנמצא בקצה הכפר.
אחר כך גיליתי שמאר מאוד חולה וזאת מחלה מדבקת. הייתי צריך
להסביר לו את כל השיעורים במכתב שאורכו היה בערך שישה עמודי
פוליו, ואני לא יודע איך לא התייאשתי - היד שלי שרפה מרוב כאב,
ורק אחר כך כשהייתי בדרכי אל העורב בכלל נזכרתי שאיני יודע איך
להגיע לביתו, הרי הוא חטף אותי אתמול.
עמדתי על עץ האורן שלי, על הענף שעמדתי עליו אתמול, הבטתי אל
השמים בציפייה שהוא יחזור אבל הוא לא חזר, אז החלטתי להשאיר שם
מכתב בעבורו.
רשמתי לו שם שאני מאוד רוצה להיפגש איתו שוב מחר בשעה חמש,
קיפלתי את המכתב ודחפתי אותו לתוך חריץ בעץ. הסתכלתי על השמים
עוד כמה דקות ואז עפתי משם...

כשחזרתי הביתה אמא כבר התחילה לדאוג ושאלה איפה הייתי עד עכשיו
אז אמרתי לה איפה הייתי, חוץ מזה שרציתי לפגוש את העורב
ושהשארתי לו פתק בעץ האורן הגדול, הרי בכפר שלנו אסור בתכלית
האיסור להתחבר עם העורבים, פחדתי שאם היא תדע היא תכעס עליי
מאוד ויסלקו אותי מהכפר.
נכנסתי למיטה כולי מפהק ועייף ופשוט נרדמתי תוך שנייה.
למחרת בבוקר קמתי. היה נראה שהשמים התבהרו טיפה. כשסיימתי את
בית הספר הלכתי לבקר את מאר, היה נראה שהוא החלים אז כבר
יכולתי להתקרב אליו ולהסביר לו את השיעורים כמו שצריך. הוא
הודה לי מקרב לב והלכתי לפגוש את העורב כי השעה הייתה כבר ארבע
וחצי. הגעתי לעץ האורן בשעה עשרה לחמש בדיוק, המתנתי לו שם זמן
שנראה כאילו נצח אבל בסוף הוא הגיע. איך שמחתי שהוא הגיע,
דיברנו כמה דקות על כל מה שקרה אז, ואז הוא אמר לי: "תגיד, לא
כועסים עליך או מענישים אותך על כך שאתה נפגש איתי?" "לא, אף
אחד לא כועס כי אף אחד לא יודע" "אה, אני חושב שכדאי לך לספר
למישהו אחרת עוד יסלקו אותך מהכפר" "אל תדאג לי, אני אסתדר".
האמת שממש לא הייתי בטוח בקשר לזה הרי אני כרגע מפר חוק, אבל
לא רציתי להדאיג אותו, רציתי להמשיך ולהיפגש איתו, זה היה מאוד
נחמד וזה עזר לי מאוד לפענח את מה שקרה.

נגמר הסתיו והגיע החורף שהביא איתו הרבה מאוד צרות לכפר
שלנו...

אני כבר לא יודע למה נכנסתי לכל זה, היה עדיף להניח למה שקרה
וזהו זה, פשוט להמשיך הלאה.
אבל אני בכל זאת המשכתי לחקור.
יואל לא החלים מאותו כדור שנורה לו בגב, הוא התחיל לגסוס וזה
התחיל להפחיד את כולנו. כל הרופאים אמרו שהוא עומד למות תוך
זמן קצר...
מאז שנפגשתי בפעם ההיא עם צ'ק אנחנו ממשיכים להיפגש.
החלטתי שהסיכון שווה והמשכתי לחקור בנוגע למה שקרה ליואל.
התברר לי שהשועל שתקף את יואל נשלח בידי מנהיג הלהקה שלו למצוא
להם אוכל מכיוון שכל הלהקה גוועה ברעב, אך לצערו של השועל צ'ק
לא נתן לו להשיג את הציד הזה.
הרי כמו שאמרתי, החורף הזה הביא איתו רק צרות, מאר ואני כבר
מזמן לא דיברנו מכיוון שאני התעסקתי בזמני הפנוי בלפענח מה קרה
ביום ההוא שיואל נפצע.

יואל מת...
כולנו היינו עצובים מאוד, בכינו הרבה, זה בכלל לא היה נעים.

עכשיו הרגשתי באמת שאני חייב יותר מתמיד לגלות מה קרה באותו
יום שיואל נפצע.
כשנגמר החורף והגיע האביב גיליתי את כל מה שהייתי צריך לגלות.
בשיחתי האחרונה עם צ'ק הוא סיפר לי שלמעשה תכננו איך לתקוף את
יואל אחרי שהוא נורה בטעות אבל לא הצליחו לחסל אותו עד הסוף.
האמת שדי כעסתי שלא חיסלו אותו עד הסוף כי אם היו מחסלים אותו
לפחות הוא לא היה סובל כל כך.

הגיע הקיץ. האוויר החם שטף את הכפר שלנו אבל כמה שהיה חם אני
הרגשתי קפוא מבפנים, הייתי עדיין שקוע במרה השחורה מאז שיואל
מת. לפעמים גם מישהו שנראה לכם כחבר ממש רחוק או כמישהו ממש לא
נחמד יכול להיות לפעמים מאוד חסר לכם.
נפגשתי עם צ'ק השבוע כדי להמשיך לדבר ולנסות לפתור את הכל,
ובכלל נהיינו חברים ממש טובים, אבל יום אחד קרה מקרה...
                                       

מישהו ראה אותנו ביחד משוחחים שם על הענף, אני לא יודע מי זה
היה בדיוק, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא הלשין עליי לשריף של הכפר.
העמידו אותי לדין מול כל פשושי הכפר, אבל אני לא התביישתי,
אפילו לא במקצת, על זה שאני חבר של עורב, של צ'ק.
אחרי משפט ארוך החליטו כי אסולק מן הכפר. משפחתי נקרעה לגזרים
ואני הייתי מאוד עצוב כי כל החברים שלי יישארו מאחוריי ולא
יהיה לי איפה לישון ומה לאכול, נורא פחדתי מהנדידה ביער, אבל
למרות הכל ארזתי את חפציי והתכוננתי ללכת. הכל היה שקט, ואף
אחד לא דיבר איתי או התקרב אליי בזמן שעזבתי, הוריי בכלל לא
דיברו איתי כאילו שאיני קיים או כאילו שאני חולה במשהו מדבק.
החלטתי שיום אחד אני אחזור לכפר הזה ואני אראה לכולם שעורבים
זה עם נפלא ושהם לא היו צריכים לסלק אותי מהכפר מלכתחילה.

יצאתי מהכפר מבלי להסתכל לאחור והלכתי לפגוש את צ'ק...
צ'ק החליט לארח אותי בביתו שלו.
לא הרבה אחרי שהגעתי לביתו של צ'ק הגיע לשם עורב שנראה בן גילו
של צ'ק ושאל אותו מה הוא עושה איתי. צ'ק אמר לו שהוא מארח
אותי. העורב השני עיקם את פרצופו והלך משם. שמתי לב שצ'ק מאוד
נלחץ מהעורב הזה ולכן אמרתי: "אל תדאג, צ'ק, אני אמצא לי מקום
אחר להתגורר בו". צ'ק הסתכל עליי ואמר: "בשום פנים ואופן לא,
אתה נשאר פה". אבל אני לא רציתי לסבך את צ'ק בצרות אז כבר
מאותו רגע התחלתי לחשוב על מקום אחר לגור בו...
עבר לו שבוע ואני החלטתי שאני עוזב את ביתו של צ'ק ומתחיל
לנדוד לי ביער ובכל יום אלון במקום אחר, הרי אני יודע איך
לשרוד לבד בטבע, לימדו אותנו בצופים.
השארתי לצ'ק פתק בו אני מודה לו מאוד על עזרתו ועל כך שאירח
אותי והמשכתי לי לדרכי.
אומרים שהיער מחביא בתוכו סודות אפלים...

הקיץ חלף לו והגיע הסתיו, לא חשתי כיצד חלפה לה שנה מאז שכל
הסיפור החל, משום מה נדמה היה לי כאילו הכל קרה רק אתמול,
כששיחקנו לנו במגרש וקרה הדבר. המשכתי לטייל לי ביער, הכל היה
כל כך יפה מסביב, אבל הרגשתי שאני לא רואה את כל היופי הזה
מסביבי, אני פשוט הולך אדיש למה שקורה שם. המשכתי לי בדרכי עד
שלפתע עצרתי בבת אחת. הרגשתי כאילו מישהו צופה עליי מן השיחים.
הייתי קפוא ולא זזתי. פתאום קפץ עליי שועל ענקי ולפני שהוא קרע
אותי לגזרים תקף אותו מישהו, לא הצלחתי באותו רגע לראות מי זה
היה אבל ניחשתי. אחרי כמה דקות, כשהשועל הלך, ראיתי פשוש קצת
זוהר ואז הוא נעלם כאילו שהוא התאדה לשמיים, זה לא היה מי
שציפיתי שיהיה.
תהיתי הרבה לגבי הפגישה המוזרה הזאת עם הפשוש, האם היה זה יואל
שניסה לתקשר איתי או להציל אותי?!
ישבתי שם זמן מה כלא מאמין, אחרי שעה פשוט קמתי והלכתי משם...
מצאתי מקום לחנות בו בלילה, היה מאוד קר.

בבוקר הכל התבהר בחוץ והיה מאוד שקט. הלכתי לחפש לי אוכל.
פתאום ראיתי סנאי קטן וחמוד שחיפש לעצמו אגוזים. שאלתי אותו אם
הוא צריך עזרה, ועזרתי לו.
אחרי זה המשכתי לחפש גם לעצמי אוכל. מצאתי לי טיפה ירקות
וישבתי לאכול.
המשכתי לי בדרכי לשום מקום. כבר התחיל להחשיך, מצאתי לי מקום
נחמד להעביר את הלילה.
השנים חלפו להן ביעף. עכשיו אני כבר בן 18, חושב כאילו ראיתי
הכל בחיים, אבל עובדה שלא...

החלטתי שהגיע הזמן לחזור לכפר שלי, אך קודם כל ללכת לבקר את
חברי הטוב והנאמן צ'ק.
הלכתי לבקר את צ'ק בביתו. הוא כל כך שמח לראות אותי! ישבנו לנו
על המרפסת ושוחחנו מעט, סיפרתי לו על השנים שעברו ומה עשיתי
בהן והוא סיפר לי על שלו, הוא סיפר שהוא הכיר מישהי, והוא הקים
איתה משפחה. ישבנו כך שעות, מדברים ומעבירים חוויות, עד שלבסוף
אמרתי לו: "צ'ק, אני מתכוון לחזור לכפר שלי בקרוב". צ'ק הסתכל
עליי לשנייה ואמר: "אתה חושב שזה בטוח שתחזור עכשיו?" "כן, אני
חושב שהגיע הזמן להראות להם שאתם, העורבים, היצורים הכי נפלאים
בעולם אבל אני חייב את עזרתך בזה!" צ'ק זקף גבה ואמר: "מה אני
צריך לעשות כדי לעזור לך?" "אתה רק צריך לספר מה באמת קרה שם
באותו יום, ב"תאונתו" של יואל" "אני לא בטוח שהם יאמינו לזה".
אני עודדתי אותו לספר לכולם את הסיפור ולבסוף הוא אמר: "בסדר,
אם אתה חושב שזה מה שיוכיח את זה אז אני מסכים". כל כך שמחתי
לשמוע אותו אומר את זה, התאפקתי שלא לחבק אותו.
ביום למחרת, צ'ק משפחתו ואני הגענו לכפר. החלטתי שאני אעמוד
במרכז הכפר ואאסוף פשושים, אעורר מהומה.

כשסיימתי לאסוף אליי את כולם קראתי: "העורבים הם אינם יצורים
רעים, הם יכולים להיות חברים שלנו, יש לי פה הוכחה לכך שעורבים
הם יצורים נפלאים". ואז סימנתי בידי לצ'ק להתקרב אליי ולספר את
סיפורו. רחוק בשמים ראיתי את אותו פשוש זעיר וכסוף אשר הציל
אותי, הוא קרץ לי ונעלם בין ההמון.
אחרי שהתגלה סיפורו של יואל כולם נשארו עומדים פעורי פה, אני
באתי ונעמדתי ליד צ'ק ואמרתי, "צ'ק ניסה להציל את יואל, זאת
עובדה, ואני חושב שכולנו חייבים תודה גדולה לצ'ק, אפילו אם הוא
לא הצליח למנוע את מותו של יואל. הוא וידידיו יכולים להיות
חברים שלנו ולעזור לנו, האם יש מישהו שאינו מאמין לסיפורו של
צ'ק?"
דממה שררה כולם היו בשקט, הייתי בטוח שזה אומר שהם מסכימים
איתי.
הלכתי משם לביתי.
אחרי שהלכתי התפזר ההמון.
                                         

שנים אחרי זה המשכתי לתהות מי היה הפשוש הכסוף אשר נגלה אליי
פעמיים וכמעט תמיד הגעתי לאותה המסקנה: זה היה יואל שמח ומאושר
שהסיפור הזה נפתר והוא מודה לי, אני יודע...

כך מסתיים הסיפור שלי ושל יואל חברי באותו יום סגרירי, אבל
הפעם היום הזה הוא המאושר בחיי, בזכותי ובזכות צ'ק הפשושים
התקרבו אל העורבים וחיו איתם ביחד בשלום ושלווה...
צ'ק חזר לביתו.
ואני לא חזרתי עוד לכפר מאותו יום, לא בגלל שסילקו אותי, אלה
בגלל שכך ראיתי לנכון וגם התרגלתי לחיות כך אחרי כמעט שמונה
שנים ביער.
רק הפשוש הזוהר ההוא הלך איתי תמיד לכל מקום אשר פניתי, ותמיד
כשהייתי צריך עזרה או כשנקלעתי לצרה, הוא איכשהו חילץ אותי
משם.
השנים עברו והכרתי פשושה, נשאתי אותה לאישה, ונולדו לנו פשושים
קטנים. משפחתי ואני חיינו חיים שלווים ביער.
ואני את הפרשה ההיא בכפר הפשושים לא שכחתי לעולם...