כשהכרתי את יובל, היה בינינו קליק.
הוא היה גדול ממני בשנה אבל היינו זהים בדיעות ובמחשבות שלנו.
אולי זה מסביר את המשיכה בינינו.
זה היה לפני שנתיים, חודש, יומיים וכמעט 4 שעות.
עכשיו אנחנו גרים ביחד.
וזה נהדר, רוב הזמן.
בגלל שאנחנו אותו הדבר, אנחנו אותו הדבר בדברים השליליים.
שנינו עקשנים, שנינו אידיאליסטיים וריאליסטים מידיי וכשאנחנו
מתווכחים על דברים מטופשים זה נמשך שעות.
הסיבה שאנחנו עדיין ביחד, אני חושבת, זאת העובדה שבדבר אחד
אנחנו לא דומים.
אני עצבנית והוא, הוא רגוע.
אני יכולה לצעוק עליו שעות והוא יישב שם, עם החיוך שלו ויחכה
שאני אסיים. ואז הוא יסביר את עצמו בצורה ריאליסטית כי ככה
הוא.
ואני, אני גם ריאליסטית אבל לי, לי יש פיוז קצר.
אז ככה אנחנו מתווכחים במשך שעות.
אני עם העצבים, הוא עם החיוך.
ואז כשאני פחות או יותר נרגעת והוא מתחיל לקחת את הדברים
ברצינות ומוחק את החיוך המטופש מפרצופו, אז אנחנו מגיעים לפשרה
ואז, אז אנחנו מתפייסים.
הפיוס זאת הסיבה שאנחנו נשארים ביחד, זה והעובדה שאנחנו עדיין
אוהבים.
אז זהו, עכשיו אני חיה איתו שנתיים, חודש, יומיים ובדיוק 4
שעות. שנינו אותו הדבר אבל לא בדיוק.
אני עם הפיוז הקצר והוא, הוא עם החיוך.