שוכבת לבד על החול
הלילה שחור מר ואפלולי כמו הטעם שנטמע בתוכה מתוך בקבוק זול
דרכו חיפשה מוצא מהבריחה.
שוכבת לבד על החול
אך העולם איתה.
מקשיב לה, מבין אותה, כואב איתה
מכאיב לה
שניהם נושמים יחד
חולקים את אותו כאב שהם כבר לא יכולים לשאת.
שוכבת לבד על החול
ומתערבבת עם האוויר מתמזגת איתו מבקשת שיחזיק אותה מלהישבר
ולו רק לכמה רגעים לפני שהוא יעלם.
והיא נטמעת עמוק בחול
כשהים פולש לתוכה לגופה
מחלחל לנשמתה המיוסרת
והוא יודע שאם היא תעזוב אותו דמעותיה ישטפו למקום אחר
אז הוא נשאר איתה מנחם אותה כשהיא עוצמת את עינייה וטובעת
בתוכה
במחשבות בתמונות ברגעים שהם הכאיבו לה
שהם נטשו אותה לבד על החול קפואה רועדת פוחדת
השאירו את ליבה שם לדמם, להיעלם.
שם על החול בלילה שחור היא עצמה
היא הדמות שמסתתרת מאחורי המראה
בלי שקרים בלי מסכות בלי מילים מזוייפות בלי אכזבות
שותקת את האמת החוצה לעולם
והוא מלטף אותה מבפנים מרגיש אותה נגמרת
תוהה עם החלקים בתוכה היו פעם לשלם.
היא נקברת בחול בלילה שחור מר ואפלולי
והיא לבד
תמיד לבד.