אני חייב להפסיק לבהות במחשב למשך זמן ארוך כל- כך. היום
בבוקר, עם הנץ החמה, כאבו לי העיניים בצורה כזו, שפשוט רציתי
לעקור אותן. כל מה שקשור לאור טבעי, מסתבר כטעות להסתובב
לידו.
כל האתמול בהיתי במסך המחשב, מנסה לפתור חידה פשוטה ב-ICQ, מי
היא החמודה הזאת שלא מעוניינת בי? למה? הרי היא נמשכת אליי,
הרי היא רוצה בי. אז למה שהשאלה נשאלת שוב: "מתי נצא?" היא
עונה לי: "לא עכשיו!" והזהרתי אותה, הזהרתי אותה כל- כך הרבה
פעמים שאני לא אמתין לה. שבסוף אני אמצא מישהי אחרת לחיות
איתה, ולא מעניינת אותי ההתפשרות שאצטרך לעשות. אני אמצא מישהי
והיא תישאר בודדה, מקסימום עם כלב ושני חתולים.
עורב שחור משחור צורח בשמיים: "קעע! קעע!" אך משום מה אני שומע
"רע! רע!" מה הוא מנסה לומר לי? מה אני רוצה להשיב לו? מה יש
ליום הזה?! הוא נראה לי מוזר היום הזה. יותר מדי מוזר. אך אף
אחד לא עונה לי.
אני לא זוכר את עצמי חוזר הביתה, אני לא זוכר את עצמי עירום
במיטה, אני לא זוכר מה קרה אתמול. אתמול? מה קרה אתמול? מה
עשיתי אתמול?
אני לא זוכר את עצמי עם כאבי עיניים כאלה. הן כואבות לי כאשר
אני מסתכל באור טבעי, אור שמש. אור פלורסנט או נורה לבנה לא
מפריעים לי, זה רק אור טבעי.
מה שמו לי בוודקה אתמול בערב? אני רק זוכר את עצמי יוצא לפאב
קרוב, מתיישב ליד הבר, אני יושב שם עם מישהו... לא... זאת
מישהי. אחרי זה התעוררתי כאן.
אני אסגור את כל החלונות והוילונות, לא אצא מתחת לפוך עד הערב,
עד שיירד החושך. אני רק חייב לשתות קצת. אני כל-כך צמא, כל
הזמן צמא, מה יש לי, למה הצמא הזה. אני אשתה קולה, היא תנפח לי
את הבטן ותתן לי תחושה של רוויון. ככה אוכל ללכת לישון. רק שלא
אקום עוד חצי שעה לרוקן הכל לאסלה.
יום שישי היום, גם היום יוצאים. אני רק מקווה שכל התחושות
המוזרות הללו יחלפו עד הערב. אני רק מקווה שלא נהיה באותו פאב
כמו אתמול. אם הם אלו שלקחו אותי. אבל אני לא זוכר אותם. אני
זוכר רק בחורה, מי היא?
קול חזק וצורם מעיר אותי, השעון מראה 16:50. אני מתעורר, מצחצח
שיניים, מדליק את הלפטופ ומתחיל לכתוב איזו עבודה בתנ"ך. אני
מוציא את התנ"ך מהתיק ולפתע סחרחורת. אלוהים, איזו סחרחורת.
אני אוותר, אני לא יוצא היום. אני מניע את האוטו ונוסע לכיוון
בית הוריי. שיר מושמע ברקע. משהו של הManic Street Preachers.
שיר יפה, אני אוהב אותו. עשרים דקות נסיעה מהקיבוץ, הנה הגעתי
לעיר בה הוריי ושלושת אחיי (שני אחים גדולים ואחות קטנה ממני)
דרים בה, בבית קרקע מסוגנן מתחילת ההתיישבות בעיר.
הבאתי איתי את הלפטופ, אולי אני אעבוד כאן, אחרי ארוחת הערב.

אני נכנס לבית המשפחה, אני עומד להקיא. מה זה הסירחון הזה. ריח
חזק, כמו של גופה רקובה שנחנקה במים עמוקים וכל הגזים עולים
ומתערבבים עם החמצן והפחמן אותו אנו נושמים. ריח מצחין. אבי
יוצא החוצה ובודק, אולי חתול דרוס, אולי חולדה מתה. אנשים
נוסעים כאן מהר ויש כאן רבי מכרסמים, כי זאת דירת קרקע.
"טוב, אם אין אף חיה מתה, סימן שאימא לא התקלחה הרבה זמן",
אומר אבי מחייך וקורץ לאמי, היא מחייכת בלגלוג לומר 'תראו מי
מדבר!'
האחים שלי, אף הם אמרו ששתיתי משהו הזוי אתמול, שכדאי לי מאד
להקטין את הכמויות, במיוחד בגלל הכדורים שמוסיפים לי ברזל בדם,
כי זה חסר לי. ואבי, הוא שאל אם אני אוכל מספיק ולא אוכל זבל
או אוכל סטודנטים. ואם אני קורס תחת שכר הדירה ושכר הלימוד הוא
מוכן לנדב לי כמה מאות שקלים בכדי לקנות לי אוכל. אני אומר
"לא, זה לא זה! אני אוכל מספיק!"
אמא הציעה את המיטה. אני אשן פה היום. בטח שאין לי חשק או כוח
לנהוג את הדרך הזו בחזרה. כוחותיי אזלו ותחושת חולשה לא נעימה
כלל אפפה אותי מכל עבר. ישנתי היום כמו שצריך, אז מה העניין,
למה אני חלש.

התכתבתי עם רותם, שוב רותם, ההיא מה-ICQ, היא שאלה אם אני זוכר
משהו שקרה בלילה. אתמול בלילה. אמרתי שלא ושאני מרגיש מבולבל.

הסירחון בלתי נסבל. אולי זה ממני ומשפחתי לא רצתה לומר דבר.
אני הולך להתקלח. מסתכל במראה ומסתחרר ונופל. מכה בראש.
עילפון.
אני מתעורר בתחנת מגן דוד אדום. עירוי לוורידי. דם. אני מרגיש
הרבה יותר טוב. אני מרגיש הרבה הרבה יותר טוב. מה שהדהים את
הרופא בתחנה (שקרא לעוד רופאים כדי לסרוק התופעה) היה, איך
יכול להיות שאדם יכול לשנות את סוג הדם שלו מ+A ל-O. הרי
מבחינה מדעית זה בלתי אפשרי. אותו הרופא אמר לי שהדם שלי נקרש
מהר מאד למרות שרמת ההמוגלובין שלי נמוכה פי שבעים מהנורמלי.
משהו כאן לא מסתדר לרופא הזה. הוא מספר לי. כל היום הזה לא
מסתדר לי.

כל אותו הזמן שהרופאים הסקרנים מקרקרים סביבי, לראות את הפלא
הלא הגיוני הזה, לבדוק שוב ושוב, אני חושב רק על דבר אחד יחיד.
רותם. מה איתה? למה היא שאלה אם אני זוכר מה עשינו אתמול
בלילה? עשינו משהו? התנשקנו? שכבנו?

אחרי שהמנה, מנת הדם נגמרת, אני מרגיש ריפיון, לא חולשה כמו
מקודם, סתם ריפיון. מה זה? עוד פעם סירחון. הכל כאן מסריח. מה
יהיה.
למראה הוריי ההמומים, קמתי, ניתקתי עצמי ממכשירי ההזנה
והפיקוח, חטפתי את המפתחות מהיד של אבא ונסעתי. לא יודע כמה
זמן נסעתי. לא יודע איך מצאתי את ביתה. אך מצאתי. איזה רב אחד
שיצא מבית הכנסת התחיל לצעוק משהו ביידיש. משהו שלא הבנתי.
רותם התווכחה איתו, צעקה לו: "אתה מסריח גם כן!" ועלתה
למכוניתי. "מה? מה הוא אמר?" שאלתי. היא נתנה לי נשיקה צרפתית
ואמרה לי לסתום "זה לא עניינך!" הופתעתי מהגסות, אך שמעתי
בקולה.
אנחנו נוסעים בכביש ללא אורות. עוד מעט יעלה השחר. עיניי כבר
דומעות וצורבות. הדמע בלתי נשלט. שהסיוט כבר ייגמר. משהו כאן
לא בסדר. את זה אני יודע. ממשיכים לנסוע. עוברת שעה, כמעט
הגענו. אני יודע שכמעט הגענו, אני רק לא יודע איך אני יודע.
אין לי הסבר.
בניגוד לשאר העולם, כאן לא מסריח, אין גם תחושה של מחנק. יש
הרגשה... נכונה.
יש כאן אנשים. יש כאן חדרי מיטות פרטיים. המקום אטום לאור.
האנשים חזקים, הגברים שריריים, הבנות חטובות ויפות. כולם יפים
ויפות. אך אני לא יודע מי יפה יותר ממי, כולם באותה המידה. אני
רק יודע שהם יפים יותר מהאנשים בחוץ. עצמות לחיים בולטות
וסקסיות. גוף שופע במידה הנכונה. פשוט יפים.
רותם פוקדת עליי להסתובב. היא רוצה להתפשט. אז לא שכבנו. זאת
הקלה. היה חבל לשכב עם מישהי ולשכוח שזה אך קרה. אבל אז צצה
שוב השאלה, מדוע היא שאלה אם אני זוכר מה קרה אמש? מה קורה פה?
מה החרדי אמר לה ומה פתאום היא יודעת יידיש? אפילו ההורים שלי
לא יודעים.
היא לוקחת אותי למיטתה, משכיבה אותי לישון. שחר. נשכבת לידי
מלטפת את שערי. ציפורניה ארוכות וקשוחות. היא עירומה אך לא
נותנת לי לגעת בה. "לך לישון!" היא פוקדת. אני לא רוצה, אך
מצווה על ידה ולכן ממלא את הצו. רוק נשפך על הכר מחוסר תשומת
לב. אני מנגב ונחתך בידי מהשיניים שלי, מהניבים.
חמש וחצי בערב, אני מתעורר. עולה על המכונית ונוסע. רותם
השאירה פתק שהיא מצטערת, אך הייתי עייף, היא הייתה צריכה לעזוב
והיא לא רצתה להעיר אותי משינה כה עמוקה. נתראה באותו מקום
(במקלט), באותה שעה (שתיים לפנות בוקר). "סליחה! שלך, רותם."
אני מגיע לבית הוריי להחזיר את האוטו. הם כועסים אך לא אומרים
ולו מילה. מחממים את האוכל. אני מתחיל ללעוס ומתחיל להתנפח.
לירוק דם. להתעוות.
"מה שמתם בפנים?" אני צורח תוך כדי בעירה פנימית.
"כלום... זה מתובל בקצת..." אומר אבי וממשיך "שום!"