מעוטר עטרה,
נזר תפארת,
גווני לבן, ותכלת זהב,
מתרווח על שרפרף עץ רקוב,
שמעון,
מוכר הפירות ממחנה יהודה.

פותח היכלו בכל יום,
שעת תפילת שחרית,
זמן הבקשות והסליחות.

יושב, מחייך לכל עבר
חיוך כתור שן אחת,
שכן השאר: "עליהן השלום".
ראשו קירח,
חתול מצנפת.
ידיו גרומות,
מחורצות קווים שנסכו
פירות השנים והזמן,
מריחות ריח זג עפיץ.
דוכן צנוע,
אשכול בננות רקובות, חמישה תפוחי-עץ
ושני אגסים.

ובאחת,
על-פי צו לב,
משהו בו נעור,
מתרומם לאיטו לתפילת עמידה,
סומך ידיו,
מברך על "פרי העץ",
וגם "שהחיינו"
מלטף פרי זה או אחר
ספוג כולו ערגת מגע רך
פיוט ריחות שוק ירושלמי.

תולה רימוני פאר על ארבעת פיאות הדוכן,
מניף ידיו אל-על,
משלח במבטו רבבת געגוע,
מחייך וקורץ.

היום הוא עולה לתורה.