ומה אם אין לך את זה יותר? מה אם סתם הפכת להיות ביצה חלולה
שקוראת לעצמה ראש?
כך אני חושבת לעצמי, בעוד המילים מסתובבות להן ברחבי החדר,
נכנסות לראשי דרך אחת האוזניים, נחירי האף או פי, בעתם זו או
אחרת, ויוצאות בחזרה מאחד המקומות הנ"ל, להסתובב להן בחדרי עד
ההיתקלות הבאה.
אולי באמת זה נגמר לי. הרי ידוע שאנשים כותבים בעיקר בעתות
עצב, וסביר להניח שאם הייתי יכולה להוציא את כל העצב שהיה טמון
בי בחודש האחרון הייתי מצליחה להוציא כבר ספר די מוצלח, אבל
עדיין. העצב שהיה בעבר לא ניתן להשוואה לזה שנמצא שם עכשיו,
ממספר סיבות. דבר ראשון, עם העצב הקודם התמודדתי כאילו מרחוק,
לא הייתי מעורבת אישית. סיבה נוספת היא שבעבר התמודדתי עם הכל,
עם כל העצב והדיכאונות, כמעט לגמרי בעצמי, למעט נפילות
והתמוטטויות פה ושם, בהן הייתי צריכה שירימו אותי בכוח מן
האדמה הקשה, ממנה לא רציתי לקום עוד לעולם. האדמה הקשה
והמגובבת בעלת הריח העצוב-אך-מעודד של אחרי הגשם, האדמה בעלת
המגע הקריר, הקטיפתי, המגע הרוצה למשוך אותי אליה, למטה.
והאנשים שהכאיבו לי, הכריחו אותי להמשיך לחיות, להרגיש, להיות.
האנשים שכה שנאתי בתקופות העצב שלי ואני כה אוהבת בכל זמן נתון
אפשרי.
ועכשיו שוב בא העצב הזה, אבל הפעם האדמה נראית כל-כך רחוקה,
ואני פוחדת להתקרב אליה. פוחדת להרגיש אותה שוב, ממעמקי מוחי
השפוי עדיין, ולו רק במעט. כל עוד זה לא הכרחי לגעת באדמה,
בעצב, מגע ישיר, אני מעדיפה לוותר. חוץ מזה, מי ייתן לי עכשיו?
בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שלמרות שהעצב המקורי אינו שלי
ולא נובע ממני עצמי, מישהו שם בשבילי, להחזיק אותי ולתמוך בי,
מישהו שאני סומכת עליו ואוהבת אותו, אדם שיודע שהוא יכול לפגוע
בי אך משתדל ככל יכולתו לעשות בדיוק את ההיפך. ידוע שקשה
לבנות, קל להרוס, והוא מנסה בכל כוחו לבנות משהו איתי ואיתו,
ממני וממנו, משנינו. ובאמת שאני מאמינה שהוא יכול, ומוכנה
לעזור. הגעגועים לאדמה, בכל מקרה, מושכים אותי למטה מדי פעם,
כמו את פרספונה לשאול.

פרספונה היתה בתה של אלת הדגן והתבואה, דמטר, והיתה נערה יפה
וחביבה. יום אחד, בטיולה הרגיל עם חברותיה, פיתה אותה האדס, אל
השאול ואחיו של זאוס, להתנתק מחברותיה לטובת מרדף אחר פרח
יפהפה שלא ראתה קודם. הפרח היה מלכודת, והאדס חטף אותה
לממלכתו, לשאול תחתיות. דמטר הפסיקה להצמיח יבול עקב היותה כה
אומללה, ורק לאחר סידור שנעשה עם זאוס, לפיו תהיה פרספונה חצי
שנה על פני האדמה עם אמה וחצי שנה עם בעלה בשאול, הסכימה דמטר
לחזור ולהפריח את השממה. כדי שפרספונה לא תשכח את ההסכם
ותתגעגע לבעלה, נתן האדס לפרספונה לאכול גרגר של רימון לפני
עוזבה את השאול בפעם הראשונה. פרספונה לא ידעה שגרגר הרימון
יישב בקרבה ויגרום לה להתגעגע למקום ממנו הוא בה, הווה אומר -
השאול. כך חזרה היא לארץ וסיפרה לאמה על הגרגר. דמטר לא ידעה
מה לעשות, אך בסופו של דבר השלימה עם העובדה שאת בתה תראה רק
למשך מחצית השנה. מחצית זו, בה פרספונה נמצאת על האדמה, נקראת
אביב וקיץ. ששת החודשים בהם עוזבת פרספונה את פני האדמה קרויים
סתיו וחורף.

ואני, נדמה לי שאכלתי איזה גרגר רימון, באחת הפעמים בהן הייתי
רעבה מכדי לשים לב מה בדיוק אני אוכלת.
כל זה קרה, כנראה, ואולי לא, על האדמה הרכה הזאת שלי, שמושכת
אותי אליה. או שמא זוהי עבודתו של הגרגר...