ואני שוב מדברת אל עצמי.
מנסה לשכנע את הנקודה ההיא שם שתפסיק להתרגש, לרעוד ולהרגיש
אותך.
הייתי רוצה להדליק ולכבות אותה לפי בקשתי, למצוא את הדרכים
הנכונות אליה, את המילים הנכונות כדי שתשמע לי ופשוט תפסיק.
ואני שוב מוצאת את עצמי נושמת עמוק ומתחילה לכתוב, אליך, אליה,
עליך...
הידיים שוב קרות בעוד אני מדברת אל עצמי, קצת רועדת, קצת
דומעת, אצבעות רועדות שוב על המקלדת.
כשהעצב יעבור, אני יודעת שהזכרונות יהיו טובים כי הם שלך, כי
הם שלי, כי הם עליך.

שוב יוצאת לטיול וריחות הפריחה ממלאים את כל כולי.
לא זוכרת את הריח שלך.
מנסה לנשום עמוק, להפטר מהרעלים שממלאים אותי עכשיו, אבל יש רק
נשימות רדודות, לא מצליחה לנשום באמת.

כמעט הצלחתי להעיר את פרפריך הרדומים, כמעט הצלחת להעיר את
שלי.
כמעט הצלחתי להרגיש אותך, כמעט הצלחת להרגיש אותי.
כמעט מבטים, כמעט התרגשות, כמעט אהבה.
אבל כמעט זה לא מספיק.