ילדה חשוכה בגן צבעוני.
אנשים מסתכלים, רוצים קצת מקסמך.
הם לא יודעים, שאינך רוצה להיות קסומה.
הם לא יודעים, שרוצה את לחייך ולדלג, כמו כולם.
הם אינם רואים את עינייך הכחולות העצובות,
את הצלקות האדומות מסכין אפורה,
חדה, העור הלבן והקר.
החור השחור שבתוכך, שבא במקום אהבה.
שמתחת למסכה,
מסתתרת לה ילדה תמימה וטהורה,
המחייכת, מדלגת, אוהבת.
היא נעלמה.

ידיה הקטנות פורטות על גיטרה.
צלילים יפים מופקים ממנה,
וקול יפה שצורח מילים מדהימות, כואבות.
היא סובלת הרבה.
היא מקסימה.
מהכאב יותר יופי, טוהר, שקט.
רוצה אני להיות שקטה,
טהורה ומדהימה, כמוה.
גם לי כואב, אך אני רוצה להיות יפה.
נאהבת.
מסתורית, מושכת.
שינסו לפצח את סודותיי, ויאהבו אותי.
אך אני סתם מסכה שאינה מסתירה דבר.
יותר כואב לחייך מתוך הסבל,
מלנסות למשוך, ובשקט.

יושבת אני בצד הדרך.
אנשים עוברים ואינם מסתכלים.
בלתי נראית אני.
שחורה כצל שבו אני שוכבת.
הילה שקטה מסביבי, מרסנת את רגשותיי,
משכיכה את הסערות.
ואם ידרכו עליה שוב ושוב,
הילדה התמימה והרכה -
יום אחד תחזור עם סכין.
אהרוס את כל מה שנקרה בדרכי, וגם אותי.
את כל מי
שאי פעם
רצה
להיות
אני.