אי- שם, בארץ רחוקה ולא ידועה, ניצבה טירה. עמק רחב ידיים
השתרע מול חלונותיה המעוטרים ואגם מנצנץ חבק את גניה. לא היה
שער לטירה, שכן כל אורח היה מוזמן להיכנס, אך אף לא אחד עשה
כן. העמק היה מוקף ביער חשוך ודומם. לא זכורה הפעם בה אדם, או
חיה, עברו את גבולותיו.
על שפת האגם, לפני שנים רבות, עמד בית אבן, אך כעת עמד שם תל
חורבות שעל גביו הסתעפו עשבים וצמחים. יום אחד, ליד אותו תל
חורבות, בילתה את הלילה ילדה, אשר חיפשה את הדרך חזרה לביתה.
כשהשמש עלתה בין הגבעות, מעל עציו הקודרים של היער, הילדה
התעוררה. טל הרטיב את בגדיה וגרם לעורה להצטמרר. לאחר ששטפה את
פניה במימי האגם, היא החלה ללכת, למרות שלא היתה בטוחה בכיוון
דרכה. מולה ראתה את הטירה, שנסתרה ממנה בחשכת הלילה הקודם,
והחליטה ללכת לשם.
רגליה מעדו על אבנים ותלולים. הטירה נראתה לה כה קרובה, אך
נדמה היה שאין היא מתקרבת אפילו צעד. הצמא יבש את גרונה והיא
עצרה לשתות משולי האגם. כשהרימה את ראשה, הילדה שמה לב שהקול
היחיד שיכלה לשמוע היה לחישת הרוח. ציפורים לא נראו, או נשמעו
ורשרוש העלים דמם. פחד בלתי מוסבר הכה בליבה והילדה הקטנה החלה
לרוץ. בכל הכוח העצור בגופה, היא רצה אל עבר הטירה. בלי לנשום,
בלי לחשוב, הדממה האיצה בה.
פתאום היא פקחה את עיניה, משהבינה שעצמה אותן. טירת האבן ניצבה
מולה, מנצנצת באור הבוקר. היא התקרבה, צעד אחר צעד, אל פתח
השיש הענק, שממנו הציצה אפלה. הילדה הושיטה את ידה, מנסה לגעת
בחשכה הכמעט מוחשית, כשקול חורק הפתיע אותה ממעלה. בשבריר רגע
היא נסוגה אחורנית, רגליה מכשילות אותה, מצמידות אותה לקרקע.
עם שקיעת האבק מהאוויר, הילדה חזתה בשער זהוב וסגור מלפניה.
הטירה אטמה את עצמה לאורחים.