שדה ירוק
פרחים בהירים ויפים
שמיים כחולים, ובאמצעם
שמש המחממת את הפרחים.
מסביב לפרחים צומח דשא סבוך,
להכיל את התינוק הרך
הנולד ממנו.
התינוק גדל,
וחושיו וסקרנותו עמו.
ילד יפה וחזק
רץ לו בשדות התמימות.
מריח את הפרחים,
רץ בדשא,
ניזון מהשמש המחממת.
רץ לו בשדה הירוק והמחבק
שאין לו סוף.
ובעוד הילד רץ כעיוור,
הוא הגיע למקומו.
המקום בו השמש מכה במלוא חומה,
המקום בו הפרחים היפים ביותר,
והדשא הכי סבוך.
והוא מאושר.
והוא ממשיך לרוץ, כמנסה להרגיש עוד, ו -
נ
ו
פ
ל
לתהום הקשה והכואבת.
לתהום שבה אין דשא רך וסבוך וירוק,
אלא אדמה קשה וחומה,
שממנה פרחים בהירים ויפים לא יכולים לצמוח.
השמש המחממת אינה מגיעה לשם,
וקר לו בגוף.
קר לו בלב.
הוא יכול לטפס על הצוק, בחזרה לשדות התמימות -
אך גופו כואב מן הנפילה.
לבסוף הוא קם ומתחיל ללכת ק ד י מ ה.
לשדות התמימות הוא לא יחזור.
והקור לא דועך והאדמה לא מתרככת,
אך הוא מרגיש בסדר.
והוא הולך והולך והולך והולך והולך והולך והולך והולך והולך -
עד שמפסיק להרגיש. |