המעיים שלי מתפוצצות מצער סבא
בדיוק כמו שלך
והלב, גם הוא דופק חזק סבא
כמו אצלך

והשיבולים זזות ברוח
מנגנות את ניגונן החרישי
וקברך פתוח סבא
ובי
שותת דמי.

בדידות
שאלה נפשך למות?
הלא הייתי לצידך כאן תמיד
ואף אתה לצידי
אך איה?

והמכאוב
מפנה מקום לאשמה
חלב אם מבאיש בהחמצה
ואב?
הבית דמם.

היית שם תמיד
כתמונה על קיר
ודווקא ככזו
לא התאוויתי להכיר

הרגיל, המוכר
המשעמם או הידוע
כולם נארזים כעת יחדיו.

לעולם אל תיקח דבר
כמובן מאליו
לעולם אל תפנה בביטול
ורחש הדממה מנסר על פני אוזן
מאחורי תמונה נגלים
סדק ובקעים.

הכל במקומו מונח.
הבדידות על המיטה
הכאב בארון
השקט מאחורי כל וילון.

כוסות חרסינה קטנות
מונחות בעידון
התזכור אותן כמוני?
התנצור גם בליבך?

ומסגרות כסף מחזיקות זיכרונות
כולאות רגעים שלא יחזרו
ביצי האבלות מבעבעות קלות
יוצרות פנים שלא ידהו.



לזכרך סבא, אולי לנחמך במעט.